פרשת מטות ה'תשע"ב פרשת מטות ה'תשע"ב בס"ד הרב שמואל רבינוביץ בפתח פרשתינו העוסקת בהלכות הנדרים נאמר "וידבר ה' אל ראשי המטות זה הדבר אשר ציווה ה'", וחכמינו ז"ל התקשו הן מזה שפרשה זו יוחדה אל ראשי המטות, והן מלשון הכתוב: "זה הדבר אשר ציווה ה'", שהרי הנדרים אינם צווי ואינם מצוה, אלא מי שנודר חלים עליו דינים והלכות? רש"י מפרש שחלק כאן כבוד לנשיאים כדי ללמד שהפרת נדרים ביחיד מומחה. בעומק הדבר ניתן לומר שדרישה מראשי המטות בפרשה זו הינה כפולה ומכופלת, בגלל הסמכות המיוחדת שניתן להם להפר נדרים מוטלת עליהם חובה לשמש דוגמא לעמוד בדיבורם, שההן שלהם יהיה הן והלאו שלהם יהיה לאו, עליהם נאמר: זה הדבר אשר צוה ה' - דהיינו שישמרו על דברם כמו צו מהקב"ה, כי אם ראשי המטות יקלו בזה, העם ילמד מהם ויכשל גם הוא בנדרים ובשבועות. עיקרון זה קיבל המגיד מדובנא מרבו הגדול הגאון מוילנא, וכך מספר, בהיותי אצל מורי שאלתי את פיו לאמר: באיזו דרך יבוא השפע ובאיזה אופן ישפיע הצדיק מיראתו גם לבני דורו? והשיב לי: משל לכלי גדול, אשר כלים קטנים סובבים אותו מכל צד ואתה תעמוד ותשפוך אל הכלי הגדול בלא הפסק. בעל כרחך, כאשר הכלי הגדול נתמלא על גדותיו – אז כל מה שתשפוך עוד יגיע אל הקטנים אשר אצלו, אבל כל עוד אשר הוא בעצמו לא נתמלא, כל שכן שלא יגיע אל הסמוכים מאומה. הגדול האמיתי אינו צריך ללמד את תלמידיו, די בעצם אישיותו והנהגתו בינו לבין עצמו, כדי שיראו התלמידים וילמדו ממנו. ההסתכלות וההתבוננות בדמותו של החכם פועלות לא פחות ממה שהאחרים מנסים ללמד. ככל שמכשיר את עצמו ככלי רוחני כך יכול להשפיע לכלים קטנים שלידו. האדמו"ר מסאטמר זצ"ל הסביר את פשר אריכות התורה בפרשת פנחס במילותיה: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם אשר יוציאם ואשר יביאם". וכך פירש: המנהיג צריך בעצמו לצאת לפניהם ובעצמו לבוא לפניהם, ואז ממילא, לאחר שיראו את דוגמת האישית של המנהיג, יהיה בכוחו להוציא ולהביא גם אותם. לחסיד אחד שהיה מלמד לילדי ישראל ב"חדר", היו קשיים בעבודתו והוא בא לפני האדמו"ר מסאטמר לתנות את צערו בפני רבו. "אין לי שליטה על הילדים ", התאונן החסיד! וכי מה תרצה? השיב לו הרבי: תנור קר לא יוכל לעולם לחמם"! אם אתה תשמש דוגמה ראויה תוכל להנהיגם בלי צורך בשליטה כלשהי. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים