פרשת פנחס ה'תשע"ב

בס"ד        

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא

בפתח פרשתנו מבקשת התורה להעצים את מעשה גבורתו של פנחס בן אלעזר, וחושפת את שמות החוטאים וכך נאמר: "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ושם האישה המוכה המדינית כזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדין היא". ומפרש רש"י: במקום שיחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי. דבר אחר: להודיע שבחו של פנחס שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך מיהו המוכה.

האור החיים הקדוש שואל, אם חפץ ה' לגלות את שמות המוכים ולהעצים את מעשהו של פנחס, היה לו להזכירם בשעת מעשה, ולא כמו שהזכיר בסוף הפרשה הקודמת ואמר "והנה איש מבני ישראל בא..." (בלי לנקוב בשמו). ואם רוצה להסתירם ולכסות את שמם כמו שהתורה כיסתה את שם המקושש בשבת מדוע גילתה את שמם כאן, עת מספרת בשכרו של פנחס?

משיב האור החיים הק': "על פי מה שפירשו המקובלים, שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה, וכולן לבסוף יזכו למקום שממנו באו. והגם שיריע איש ישראל אף יכריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשרשו. והוא אומרו: ושם איש ישראל, שהרי אפילו אחר מעשה - "בשם ישראל" יכונה, הא למדת שלא נעקר משורשו. המוכה – פירוש שהכה פנחס, מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדון נפשו, אלא אשר הוכה את המדיינית, פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה, הוא שהוכה ומת באמצעות הכאת פנחס. הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה, נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו. על זה הדרך שלא הוכה בנפשו אלא שהיה עמה, אבל אחר שנבדל ממנה לא נשאר בו רושם החטא, כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו, ובזה נתן טעם למה קראו איש ישראל, כי אחר הריגה "בשם ישראל" יכונה, זה כתבתי אם אפשר". עכ"ל. דהיינו ששמו של זמרי בן סלוא המוגדר "איש ישראל" הוזכר רק לאחר שנענש, כי אז חזר למקורו ושורשו, ועוונו כופר.

דברים מופלאים. כשאנו זוכים שהקב"ה מוריד את המעטה ומסיר במעט את הכסות מגלים את הפנימיות שיש בכל יהודי. כפי שכותב האור החיים בתחילת פירושו: נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים, כלשון הנביא. האמירה העצומה של 'ישראל אף על פי שחטא' ראויה היא ללימוד על מנת שננהג על פי זה.
 
כשהגיע בפעם הראשונה הרבי רבי זושא זי"ע אל חדרו של המגיד ממזריטש זי"ע ראה כי בתוך החדר פנימה יושב יהודי שהוא שפל מאד ומעשיו הרעים התפרסמו בכל האזור. והנה, הרבי  מקרבו? הזדעזע. רצה להלבין את פניו של אותו רשע. אלא שהמגיד מחה ושמר על כבודו של היהודי.

אחר כך אמר המגיד לרבי זושא: כדי לגלות את החטאים אין צורך בנו, המקטרג עושה זאת בעצמו. אנו צריכים להאיר את 'חלק הישראל' שביהודי וכך לקרבו. מאז רבי זושא ריחם על כל הבריות והאיר להם במנורת הזהב את נשמתם של בני ישראל.

מספרים שבעיירה אחת גרה קהילה יהודית שקטה ושלווה, שרב העיירה, היה נוסע מדי פעם אל הצדיק הקדוש רבי משה לייב מסאסוב זי"ע כדי לקנות דעת ולהתברך מברכות פיהו.

והנה התגורר בעיירה קצב יהודי שרדף את הרב ומירר את חייו. הקצב שלח שאלות הלכתיות לגבי כשרותן של הבהמות שנשחטו למכירה באיטליזו וכשהרב היה מטריפן פירש זאת הקצב כאילו שהרב מבקש להתנכל לו, ותגובותיו היו קשות ופוגעות. הרב היה מזכיר זאת אצל הצדיק מסאסוב, וביקש שיהיה לקצב סוף מר. אך לא נענה.

שבת אחת שבה רב העיירה הגיע לסאסוב, נדהם לפתע כשראה את הקצב בין הממתינים להיכנס אל הרבי ליטול שלום. כעסו ואכזבתו גברו כשהבחין שהרבי מקרב במשך כל השבת את הקצב, משגר לו "שיריים" מברכו ומכבדו. אמר לעצמו: הלא הרבי יודע על התנהגותו השפלה של הקצב, ואיך מקרבו כל כך, ועוד לנגד עיני.

כששב הרב לביתו ביום ראשון, גילה עיירה הומה כמרקחה. התברר שבשעות הבוקר גילו באי בית התיפלה הנוצרית, שמישהו חדר אל הכנסייה והתיז את ראשו של פסל רב מידות שאליו היו הנוצרים מכוונים בתפילתם. הגויים האשימו את היהודים כמובן, שהרי נוצרים לא יפגעו ביראתם.

הגויים בכעסם אספו כלי משחית מכל הבא ליד וביקשו לערוך פוגרום רצחני בסמטאות היהודים. משטרת הכפר עצרה אותם בטענה שאין לפגוע בכולם בעקבות עשב שוטה אחד. הכרוז יצא אל האזור היהודי, והודיע שאם בתוך יומיים לא יסגירו היהודים את הפוגע לידי משטרת הכפר כדי להענישו במיתה משונה – יותר דמם של כל היהודים, והנוצרים המקומיים ירצחום.

הרב הלך מבית לבית, עשה כל שביכולתו לברר מי הוא הרודף שעשה זאת ובגינו נמצאות כעת מאה משפחות בסכנת חיים. אך חיפושיו העלו חרס בידיו. הוא נפגש עם כומר הכפר וזה אפילו לא הסכים לשומעו .

והנה לפתע נודע שהסכנה חלפה. יהודי אחד הסגיר את עצמו אל משטרת הכפר והודה שהוא זה שחילל את יראתם המדומה. היה זה קצב העיירה שאמנם לא הוא שחדר אל הכנסייה ויד לא הייתה לו בפגיעה, אך הוא הבין את עוצמת הסכנה והחליט למסור את נפשו. אמר לעצמו: ימות איש אחד ונבער, ויחסוך מיתות משונות ממאה משפחות יקרות ובהן תלמידי חכמים ותינוקות שלא טעמו טעם חטא.

הקצב כמובן הוצא להורג ונשמתו צרורה בין מוסרי הנפש שבכל דור. רב העיירה נסע לסאסוב ושם חייך אליו הרבי כאומר: "עדיין תוהה עתה על הקירוב שקירבתי לקצב זה...".

הרבי רבי משה לייב מסאסוב זי"ע זיהה בהרגשתו הדקה שיש בקצב זה טוב נסתר. מוכן הוא למות כדי להחיות עם רב. ייתכן שהקצב עצמו אפילו לא היה מודע לתכונת מסירות הנפש שבו. הוא עצמו, ובוודאי סובביו, ראו בו רק רוע ואנוכיות. אך הרבי ידע שבכל יהודי יש הרבה יותר טוב מרע. לפעמים נדמה שאת פלוני לא ניתן לחבב ולהעריך. אין על מה. כולו מידות לקויות והתנהגות בלתי הולמת וראויה. אך בשימת לב ניתן למצוא בכל אחד מעלות ותכונות חיוביות. גם הוא יהודי  ונשמתו חצובה מתחת כיסא הכבוד.

לעולם לא נדע מה מסתתר וחבוי בתוך תוכי נפשו של זולתנו. מי יודע מה יתגלה בו ביום מן הימים בעת צרה חלילה, כדאי להיזהר בכבודו, לשבחו, למצוא בו דברים טובים ולהעצימם, וזאת לימדה אותנו התורה בפרשתנו כפירושו של האור החיים הק'.

על הפסוק "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", מובא בספרים הקדושים שצדיק כזה שלא הביט אוון ביעקב, שלא רואה שום חסרון ביהודי, ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו, זהו הסימן שה' אתו והוא הצדיק האמיתי.
 
התומר דבורה, הלא הוא רבינו הרמ"ק כותב בספרו שהסיבה שצריכים להשליך את השעיר לעזאזל, משום שאחרי שהתוודו עליו על כל עוונות ישראל, הרי שאין לו מקום, כדי שלא יעלה זכרונו. ועל כן משליכים אותו בארץ גזירה עד שיתפוקקו כל אבריו ולא ישאר ממנו שום רושם. ומכאן נדרשים אנו לנהוג באותה מידת רחמים כלפי יהודים: ותשליך במצולות ים כל חטאות. להשליך מידת הדין מידינו ולהתפלל בעבור כל יהודי, לשלומו ולטובתו, כפי שאומר האור החיים על זמרי בן סלוא: ישראל שחטא-ישראל הוא!

ההכרה העצומה הזו בפנימיותם של כל יהודי ויהודי היא אשר נלמדת היטב בפרשה זו, ומתאימה לימי בין המצרים שעלינו להעצים את אהבת החינם תחת שנאת חינם שהחריבה לנו את בית המקדש והביאה אותנו אל הגלות הקשה והמרה.