פרשת נשא ה'תשע"ב

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"לברך את עמו ישראל באהבה"

במרכזה של הפרשה אנו מצווים על "ברכת הכהנים" וכבר דנו הפוסקים (חרדים פרק י"ב אות י"ח ובהפלאה בכתובות דף כד ע"ב) האם מצווה זו מוטלת על הכהנים בלבד שיברכו את ישראל או גם מצווה על ישראל להתברך מפי הכהנים. מעניין מאוד לשון הברכה אותה מברכים הכהנים לפני שמקיימים את המצווה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה", והשאלה שנשאלת היכן צוו הכהנים לברך את עמו ישראל דוקא מתוך אהבה, עד כדי כך שנפסק בהלכה שכהן שיש לו שונא בקהל אינו רשאי לברך? ברכה כן! באהבה מנין?

אנו גם מוצאים שלברכה זו יש חשיבות רבה, דהנה בגמרא במסכת כתובות (כד ע"ב) מבואר שישראל הנושא את כפיו בברכת כהנים עובר בעשה דכתיב "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל", - אתם תברכו ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה – עשה. דין זה נפסק להלכה (או"ח סימן קכ"ח ) "ואין לזר לישא כפיו אפילו עם כהנים אחרים". א"כ נשאלת השאלה איך רשאי ישראל לברך את חבירו או בניו בברכת כהנים? משיבים הפוסקים: שהאיסור דוקא בנשיאת כפים אבל אם לא בירך בתחילה, ורק אומר את ברכת הכהנים בלא נשיאת כפים וברכה לפניה מותר. פוק חזי מאי עמא דבר שלא חוששים משום הזכרת ה' לבטלה. הרי לנו שהברכה היא חלק בלתי נפרד מהמצווה, א"כ יש לדקדק שבעתיים מהיכן למדו את חובת האהבה שנאמרה בברכה?

עוד יש להבין את כפל הלשון שבפסוק: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כי תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וישמרך וגו', הרי פתח בדבר אל אהרון ואל בניו, מדוע הוסיף: "אמור להם", שלכאורה מיותר הוא?

מספרים שכשבא הרה"ק רבי לייבוש מבערזאן זי"ע אל מרן הדברי חיים זי"ע לאחר פטירת אביו השפת אמת זי"ע, סיפר שהחסידים מאיצים עליו שיקבל עליו את עול ההנהגה, והוא יודע בעצמו שאינו ראוי לזה, וביקש את  עצת הדברי חיים. אמר לו: כלל זה יהיה בידך, באם יבא אליך אדם מישראל וישיח לפניך את צערו ומכאובו ותרגיש בעצמך שזה כואב לך כאילו היה צערך הפרטי, אזי יש כח בידך לברך את ישראל ולפעול ישועות עבורם. זהו היסוד לכל הנותני הברכות שבאם מרגיש האחד את צער זולתו כמו שהיה צערו האישי יש בידו לפעול עבורו. זה שאמר הקב"ה למשה שיאמר לאהרון ובניו "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", היינו שיהיה אצלם כמו שהיו מרגישים לעצמם, ובכזה אהבה יברכו את ישראל, ואז יהא: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, שישפיע הקב"ה את ברכות הכהנים לבני ישראל.
 
מכאן למדו חז"ל שחלות ברכת כהנים היא דווקא כשבאה מ"אהבה". ועל כן הוסיפו זאת בברכה לפניה, ואף קבעו שמי שיש לו שונא אינו יכול לברך ברכת כהנים. כי הרי לא בכדי נבחרו אהרון ובניו למצווה זו, כי אהרון היה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ובלט באהבתו האמיתית לכל אחד מבני ישראל, ומכאן יכל להיות כלי להמשיך את ברכת ה' לכל אחד ואחד מישראל.
לזה אולי התכוון גם רש"י אשר מצטט את הספרי על המילים "אמור להם" שיהיו כולם שומעים. שלכאורה איך ניתן לצוות כהן שאחרים ישמעו? יש לומר כהמשך דבריו "אמור מלא, ולא תברכם בחיפזון ובבהילות אלא בכוונה ובלב שלם", דהינו שיעשו את ישראל מוכשרים לקבל ולשמוע את הברכה ואיך? ע"י שיקרינו אהבה ולב שלם כמים פנים אל פנים כן לב האדם אל האדם.
כמה מתאים לכך סיפורו של הרבי ר' זושא זי"ע אשר למד משיכורים שישבו בבית מרזח, מהי אהבת ישראל. וכה סיפר רבי זושא זי"ע שבאחת ממסעותיו לגלות נכנס לבית מרזח ומצא שתי שיכורים משוחחים כשהאחד אומר לחבירו אני אוהב אותך! וחבירו משיבו אתה לא אוהב אותי! כך נמשך הוויכוח, עד שאומר לו חבירו אם אתה אוהב אותי, ספר לי מה כואב לי? אם אתה מרגיש אותי אמור לי מה מעיק עלי? אמר הרבי ר' זושא, מכאן למדתי מהו אהבת ישראל אמיתית? אם יהודי מרגיש את כאבו של הזולת מבלי שיספר לו, זוהי אהבה אמיתית. זהו "לברך את עמו ישראל באהבה", כי אין ברכה אמיתית בלא אהבה.