פרשות בהר - בחוקותי ה'תשע"ב

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

כל המוסיף גורע

המצווה האחרונה המסיימת את ספר ויקרא הינה מצוות "מעשר בהמה". מידי שנה מעביר היהודי את בהמותיו שנולדו לו בשנה זו תחת שבטו ומונה זה אחר זה, והעשירי יהיה קודש לה'. הוא מסמנו בצבע להיות ניכר שהיא הבהמה הקדושה ומיעדה לקרבן לה'.

וכך נאמר: "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו, ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל". אפילו אם העשירי קטן הוא, או בעל מום שלא ניתן יהיה להקריבו למזבח אלא רק לאוכלו בקדושה אין בעל הבית יכול להחליפה בבהמה מובחרת, ואם עשה כן לוקה מלקות ושתי הבהמות קדושות, והשאלה מדוע?

הרמב"ם בספרו "היד החזקה" מביא טעם למצווה, וזו לשונו (סוף הלכות תמורה): "אע"פ שחוקי התורה גזרות הן, מכל מקום ראוי להתבונן בהם. אמר הכתוב: "והיה הוא ותמורתו קדש" (ויקרא כ"ז, ל"ג) ובכך ירדה התורה לסוף נפש האדם. האדם נוטה להרבות ממונו - יחליף היפה ברע - ואמר טוב הוא... סתם הכתוב בפניו שלא יחליף. ואם יחליף - הוא ותמורתו קדש! כל אלו דברים כדי לכוף יצרו, לתקן מידותיו ולישר המעשים..."

הקב"ה אשר ברא את האדם יודע יותר מכל את מהות יצרו. והוא זה שאסר עלינו להוסיף, והוא זה שאסר עלינו לגרוע. והרמב"ם מבאר כי בודאי אם ידע האדם כי יש באפשרותו להוסיף, יגיע אף לידי השמטה. ועל כן אפילו בשעה שאין סכנה כזו לכאורה - איננו רשאים לשנות או להטות את מצוות התורה לשום כיוון שיהיה.

המגיד מדובנא הסביר מצווה זו כדרכו על פי משל: גביר גדול היה ידוע בעשרו העצום ובקמצנותו האדירה, הוא לא תרם לנזקקים פרוטה ואף להלוות כספים לא נאות, ואת המתדפקים על דלתותיו שלח כלעומת שבאו במקרה הטוב, ובצעקות וגידופים במקרה הפחות טוב.

עם כל זאת, נמצא פעם אחת שכנו עומד על מפתנו ומבקש כוס בהשאלה. כן, כוס אחת! אורחים באו למעונו, ובביתו חסרה כוס לשתיה. בתחנונים אין קץ בקש השכן את הכוס, ואף הוציא מטבע זהב כמשכון. עוד הבטיח כי למחרת בבוקר מיד עם אור ראשון תושב הכוס למשכנה. ו... העשיר נאות!

למחרת עם אור ראשון של בוקר נשמעו נקישות בארמון הגביר. זה האחרון אשר במשך הליל לא עצם עין מרוב דאגתו לרכושו - קם בעצמו לפתוח את הדלת. מן העבר האחר עמד כצפוי השכן, ובידו- שתי כוסות!

"מה זאת"? הופתע הגביר. "פשוט מאד"! השיב השכן הנרגש ביותר. "קמתי לפני שעה קלה ושמעתי קול תזוזה ושמחה העולה מכוון המטבח. מיהרתי למקום והנה נוכחתי כי כוס חדשה נולדה לכוס שלך! לפיכך בודאי שייכת היא לך. קבל נא את תודתי וברכותי לרב נחת", איחל האיש ונעלם.

הגביר שמח שמחה גדולה אודות ההפתעה המוזרה, וטמן את שתי הכוסות במקומן שבארון. כעבור שבוע ניצב השכן שוב על מפתנו של העשיר, כשבפיו בקשה נוספת. זקוק הוא מאד לשמיכה חמה בהשאלה. "רק ללילה אחד"! הבטיח בכל פה, והגיש את מטבע הזהב כמשכון. הפעם נענה לו הגביר ביתר קלות...

וראה זה פלא - למחרת כאשר הגיע להשיב את השמיכה, נשא עמו שמיכה נוספת, "הנה רק עתה נולדה שמיכה זו ובודאי אתה מקבלה"! בישר בעיניים זורחות לעשיר. והגביר מרוצה מחריש ונוטל.

על רקע זה לא התלבט הוא בכלל כאשר נכנס השכן כעבור חודש ובקש בהשאלה את מנורת הזהב! שמחה הוא עורך בביתו וחפץ לפארה בכלי יקר. כמובן שהעשיר מעולם לא חלם כי יענה בחיוב לבקשה מעין זו. אולם בהתחשב בניסים הגלויים המתרחשים בבית ידידו החילט כי כדאי להמר. מקסימום ירויח מנורת זהב נוספת... נתן אפוא את המנורה בידי השכן, וקבל את ההבטחה לראותה בחזרה מחר בבוקר.

אולם למחרת לא שבה המנורה בחזרה. וגם ביום שאחריו, ויומיים לאחר מכן... רק כעבור שבוע דפק השכן חלושות על דלת ארמון הגביר ובכה באמרו כי "המנורה נפטרה עליה השלום..." התפרץ הגביר וזעק: "מנורה נפטרה?! אלו שטויות מדבר הנך"?! השיב השכן: "מי שמאמין כי כוס ושמיכה עשויות ללדת, ראוי לו להאמין כי מנורה ביום מן הימים תגיע לפטירה" משל נפלא זה מבאר לנו את האיסור של תמורה ובל תוסיף, כי בתחילה מוסיפים ומחמירים ולבסוף מקילים וגורעים.

ידועה העובדה אודות ישיבת וולוז'ין המעטירה, אם הישיבות דליטא. שנים רבות שמשה הישיבה כאבן שואבת לכל בחור אשר חפצה נפשו בתורה לשמה. והנה קפץ עליה רוגזם של השלטונות והנהלת הישיבה הוכרחה להכניס לתקן הלימודים שעתיים של לימודים חיצוניים בכל יום. זה היה התנאי לקיומה של הישיבה, או חלילה לחורבנה.

ישבו על המדוכה גדולי עולם בשאלה - היאך לנהוג? אולי אכן ביטולה הוא קיומה ויש לאפשר כעת את הלימודים החיצוניים?! קם החפץ חיים זצוק"ל ואמר בהתרגשות: "אנו קיבלנו את התורה משמים ונצטווינו להעבירה האלה בלא שינוי ולו הקל שבקלים. והנה עומדים אנו אנוסים, ואיננו יכולים לעשות את המוטל עלינו, לפיכך עלינו להשיב כעת את התורה למי שנתנה לנו, ובלבד שלא נסור הימנה ימין או שמאל. עלינו לסגור את הישיבה"

הישיבה אכן נסגרה, ולימים נודע כי דווקא נעילתו של שער זה היה הפתח לפתיחתן של עשרות ומאות ישיבות אחרות בפלך ליטא. אולם ההכרעה האיתנה עומדת מאז ומעולם: "לא תוסיפו ולא תגרעו"! כי אסור באיסור גמור להוסיף על מצוות התורה. "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר, ט"ו, ט"ז).

זה אשר אמרו חז"ל: "כל המוסיף גורע" (סנהדרין כ"ח עמ' א'). אם נתיר לו להוסיף - ירגיש עצמו בעה"ב. פעם יוסיף ופעם יגרע. וכאשר יוסיף עוד מצווה אחת אזי יפרוק מעליו לגמרי את עול הבורא, כיון שהינו חופשי להוסיף עליו כרצונו... ממילא מובנת הזהרת התוה"ק בציווי האחרון בפרשת בחוקותי. והעשירי קודש לה' בין טוב ובין רע. הקדושה חלה עליו בכל מקרה, כדי שאתם לא תוסיפון ולא תגרעון.