שריפת בית- המקדש

שריפת בית- המקדש ע"פ תאורו של יוסף בן מתתיהו

בתשעה- באב היתה המועצה הנזכרת של ראשי- הצבא. שבא נחתך גורלו של בית- המקדש. בינתיים התעודדו היהודים: עדיין עיקר- גופו של בית- המקדש קיים ועוד יש תקווה. ובעשירי באב, בשמונה בבוקר, הסתערו דרך השער המזרחי על המשמר של העזרה החיצונה. טיטוס בא לעזרתו של המשמר, שלא יכול עוד להחזיק מעמד. שלש שעות נמשכה המלחמה, ובשעה 11 קודם הצהרים נהדפה הסתערותם של היהודים הרעבים והנחלשים.
טיטוס התרחק אל ה"בירה". וכשראו היהודים דבר זה יצאו מחדש נגד הרומיים. התחילה מלחמת- אגרופים. היהודים התשושים נסוגו אל פנים בית- המקדש- והרומיים רודפים אחריהם. ואז אירע המאורע כבד- התוצאות: "אחד מן החיילים תפס, בלא שהמתין לפקודה ובלא שחשב על חשיבות המעשה שעשה, כאילו הוכרח לכך על- ידי הארה עליונה(...), לפיד בוער וזרק את האש, מורם על- ידי חייל- חבר, אל חלון- הזהב, במקום שהיתה כניסה מצד צפון אל החדרים הסובבים את פנים בית- המקדש. וכשהתלקחו להבות- האש הרימו היהודים קול צעקה גדולה כגודל האסון ומיהרו מכל צד, בלא שחמלו על חייהם ובלא שחסו על כוחותיהם, לכבות את האש, שעל-ידה הלך וכלה מה ששמרו קודם כל". ויוסף מוסיף לספר, שנשלח רץ לטיטוס להודיע דבר- השריפה, והוא בא ודרש בכל תוקף לכבות את האש. אבל "שום- דבר בקשה, שום אזהרות ושום איומים לא יכלו לעכב בעד ההתרגזות: אך החימה משלה בכל". החיילות הרומיים, כחיות טרף, דחפו ודחקו ורמסו זה את זה בשטף- מרוצתם כדי להוסיף אש על המדורה. וכשניגשו סמוך למקדש התחפשו כאילו לא שמעו את פקודת- הקיסר וצעקו אל העומדים לפניהם לזרוק אש אל תוך המקדש. והחיילים היהודיים לא יכלו לכבות את האש, שהרי נהרגו ונרמסו או גורשו על- ידי הרומיים. קבוצות גדולות של אזרחים, אנשים חלשים ובלתי מזוינים כולם, נפלו בחרב- האויב במקום שמצאה אותם. "ועל- יד המזבח נצטבר המון- חללים, על מעלות- המקדש זרמו זרמי- דם והגופות, שנהרגו עליו מלמעלה, התגלגלו מעליו למטה". אז נכנס טיטוס אל קודש- הקדשים- ונדהם למראה- עיניו- למראה ההוד- העליון, הוד הפשטות והטוהר, שהוסיפו על השמועה. ואז ניסה להציל, לכל הפחות, את פנים- המקדש: והוא מצוה לכבות את האש לאחר שנשרפו האולמות החיצונים. אבל "חזקות מיראת- הכבוד ביחס לקיסר ומן היראה מפני הענשים היו החימה העזה, השנאה ליהודים וסערת- הקרב". והעיקר- החיילים הרומיים, שראו, והנה הכל מצופה זהב במקדש עטו אל השלל. וכך נדחקו אל תוך פנים- המקדש והציתו אש גם שם. אז יצאו טיטוס ושרי- הצבא מן המקדש, ולא היה עוד מי שיעצור בעד החיילים המשתובבים בחוץ מסביב להיכל, שלא יוסיפו להגדיל את המדורה. ו"כך נשרף המקדש למרות רצונו של הקיסר". 

קלוזנר, יוסף. הסטוריה של הבית השני, כרך חמישי. ירושלים: הוצאת אחיאסף בע"מ, תשי"ט. עמוד 264-265.