פרשת כי תשא ה'תשע"ב

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים"

וירקידם כמו עגל

בגמרא במסכת מגילה (י"ב) נאמר: שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו דור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ולכאורה הרי מסתבר שהם נדרשו לאכול מסעודתו של אותו רשע, ואף כפו עליהם זאת. וכי יהודי ילך לכתחילה להשתמש בכלים של בית המקדש, ולראות את אחשורוש יושב בבגדי כהונה, ולאכול נבלות וטריפות? א"כ מפני מה נענשו, הרי פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה? זאת ועוד לא מדובר על עונש זמני, אלא כליה חלילה על כל העם היהודי, כי הרי המן ביקש להשמיד ולהרוג את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, האם בשל אכילת נבלות וטרפות בסעודת אחשורוש מגיע עונש כה חמור?

בפרשת השבוע המתארת את מעשה העגל נאמר: "וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה" (לב, יט) התורה מדגישה שחרון אפו של משה על מעשה העגל קשור למחולות. וכך מבאר הספורנו: כאשר ראה משה שהיו שמחים בקלקול העגל, בזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות והוא מוסיף: "ויאמר משה אל אהרון מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" מהי אותה חטאה גדולה? ששמחו בקלקול במחולות, מפני שקבעת להם חג ליום המחרת, וזה הוא רע מן הפשע והמרד שעשו בעגל, ועל זה ביקש רחמים יותר ואמר: חטאה גדולה... ולכן אמר אף על פי שנקהלו עליך להכריחך לעשות להם עגל, מה עשו לך שהוצרכת לקבוע להם חג ליום המחרת, שזאת היה סיבת המחולות שעשו לשמחת העגל, שהייתה רעה מעשייתו".

הספורנו מלמדנו כי אכן יתכן שאדם חוטא, או אפילו עם שלם ישגה, אך ניתן לתקן זאת כאשר יוכיחו לו את טעותו. אולם כאשר בחטא מעורבת שמחה והתלהבות יש קושי רב לעצור והוא מטביע חותם עמוק בלב החוטא שבלתי ניתן לתיקון. 

הצפנת פענח הקשה, מדוע המתין משה עם שבירת הלוחות עד שהגיע למקום והבחין במתרחש? הרי הקב"ה כבר הודיע לו קודם לכן "לך רד כי שיחת עמך... עשו להם עגל מסכה" (לב, ז-ח) א"כ היה עליו לשבור את הלוחות כבר קודם, שהרי עגל ולוחות – מעשה ה' אינה יכולים לחיות בצוותא, כמו שאכן נאמר במילים האחרונות שבסוף חמישה חומשי תורה "לעיני כל ישראל" – מפרש רש"י ששבר את הלוחות לעיניהם ואמר לו הקב"ה יישר כחך ששברתם.

ומיישב זאת על פי הספורנו שטעם שבירת הלוחות לא היה בגלל העגל כמו בגלל השמחה שבמעשה העגל. וזה ראה משה רבינו רק כשהגיע למחנה. ולכן אז שבר את העגל. כי בלי המחולות יתכן שהיה משיבם מיד למוטב ולא היה צורך לשבור את הלוחות. 

השם משמואל (בפר' עקב) מפרש את דברו שהשמחה באדם באה מחמת התפעלות עצומה ומוספת חיות עד שכוללת כל חלקי האדם. שזו הסיבה שאדם שמח פורץ לפעמים בריקוד. כי זה נובע מחמת העובדה שהשמחה היא גורם שמקיף את האדם כולו, עד שהוא לא מסוגל להכיל אותה בקרבו ולכן פורץ בריקוד. לפיכך, כאשר הבחין משה שהקלקול הגיע כל כך רחוק, והם ששים ושמחים בכל ישותם – נואש ושבר את הלוחות. 

מסופר על יהודי ל"ע שהפריץ הציב לפניו צלחת עם נתח עסיסי של דבר אחר. הפריץ סינן מבין שיניו: "אם לא תאכל את החתיכה, אהרוג אותך!" היהודי מיד השיב לעצמו: שפיקוח נפש אכן דוחה את התורה כולה, וגחן אל הצלחת. זה היה בתום קרב מוחות מתיש שנמשך חצי שעה. הפריץ ניסה להתווכח, לשדל, לשכנע אותו לטעום מהצלחת, אך היהודי התעקש שהדבר אסור. בסופו של דבר הציב הפריץ את רובה הציידים – והיהודי נכנע מיידית.

וכאן הגיעה ההפתעה הגדולה. בעוד השומן מרוח על שפתיו, חייך היהודי ושאל: "תגיד לי, לא יכלת לאיים עלי עם הרובה שלך כבר בתחילת בוויכוח?!... " בכך היהודי הרס את כל ההלכה שהתירה לו לאכול כי פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. וקיבל על עצמו עונש חמור.

בגמרא במסכת יומא (יט): מסופר על כהן גדול צדוקי ששינה במעשה הקטורת, וכאשר יצא מקודש הקדשים בא מלאך וחבטו על פניו. נכנסו אחיו הכהנים ומצאו בין כתפיו סימן של כף רגל עגל שנוצרה מרגלו של המלאך. מדוע היה חשוב למלאך להותיר את חותם העגל על הצדוקי? י"ל שכשמדייקים בגמרא מוצאים שלאחר חטאו "שמח שמחה גדולה" – כעת מובן מדוע חתם עליו המלאך חותם של עגל, לרמז על עיקר חטא העגל שהיה מחמת המחולות והשמחה.

זהו היה חטאם של דור מרדכי ואסתר: שנהנו מסעודתו של אותו רשע. לא שאכלו! יתכן שהיה זה פיקוח נפש שדחה כל התורה כולה, אולם ההנאה מהסעודה מצביעה שהם שקועים עמוק במ"ט שערי טומאה, ובעבור זה כמעט ונענשו חלילה בכליה.

תשובת המשקל לחטא הנאה זו, היא שמחת הפורים, שמחה של מצוה הפורצת מלב יהודי, ומצביעה שעיקר הנאותינו היא הנאה רוחנית, של המצווה.

יה"ר שיקויים בנו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.