פרשת תרומה ה'תשע"ב

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ויקחו לי תרומה"

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". פסוק זה מעורר תמיהה אצל מפרשים רבים, הרי הצדקה הינה פעולה שבה האדם נותן את הרכוש שלו ולא לוקח וא"כ היה צריך לומר "תתנו" את תרומתי? זאת ועוד, מדוע כפל הלשון בתחילת הפסוק נאמר: "ויקחו לי תרומה" ובסיומו שוב נאמר: "תקחו את תרומתי"? ובכלל מה ההדגש "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו", וכי לא די לומר מאת איש אשר ידבנו ליבו, הרי כל מצוה, וודאי של צדקה, היא מאת כל איש ללא הבדל מעמדות וגוונים?

מסופר שאחרי שנות הגלות הארוכות שגזרו על עצמם האחים הק' רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק זי"ע הגיע רגע התגלותם. באותה עיירה שבה הם נראו כבר תקופה ארוכה כעניים ופשוטים, הם החליטו להסיר את המסווה שהסתיר אותם. רבי אלימלך מה עשה? עלה על הבימה והתחיל לדרוש בדברי תורה כבירים, חידושים אשר לא שמעתם אוזן מעולם, בנגלה ובנסתר בסוד ובדבר הלכה. נדהמו כולם והשתוממו, יצא רעש בעיר על הצדיק הגדול שנמצא בצל קורתם ורבים צבאו על הדלתות. הגילוי היה כל כך מפתיע שכולם הבינו מיד במה הדברים אמורים.

ואילו רבי זושא, איך הוא מתוודע אל ההמון? הוא החל לומר תהילים, בהשתפכות הנפש בדבקות עצומה, בדמעות רבות שהוא סחף את כולם בעקבותיו וגרם להם ל"שפכי כמים ליבך". ותהום כל העיר!

אחר כל זאת ניגשו טובי העסקנים של העיירה לברר אצל צדיקים אלו מה היו רוצים לקבל מבני המקום אשר כאן זכו לראשונה לראות את גדלותם העצומה ובמה אפשר למצוא חן בעיניהם? רבי אלימלך שתק, ורבי זושא מיד נענה כי הדבר החביב עליו ביותר הוא המעות של הצדקה! אם יאותו לאסוף לו סכום לצדקה מבני העיר הרי שבוודאי יזכרם ויזכירם לטובה בכל העולמות.

יצאו מיד ראשי הקהל לקבץ ממון. ואכן השמועה על שני הצדיקים אשר עשתה לה כנפיים הצליחה להביא את ההמונים למצב של נתינה והסכום שנצבר היה עצום במיוחד. הגיעו המה לבית הכנסת, מיהרו אל רבי זושא והביאו לו סכום עצום של מטבעות זהב שנאסף מהקהל. להפתעתם, רבי זושא לא נתפעל כלל, הוא דרש לספור את הסכום שהתקבל, וכך כשהוא נעזר על ידי מי מהאנשים הרבים אשר מילאו את בית הכנסת הגיעו הסיכומים.

רגש של התפעלות עבר בקהל. סכום כה גדול נאסף על ידינו? אכן, הציבור מיטיב לתת צדקה לראויים לה, אבל רבי זושא מהורהר ולא נענה להם. דקות ארוכות חלפו עד שההין ואמר: חסרות כאן ארבע אגורות! מה? ארבע אגורות? האם מהתל בנו צדיק זה? האם רוצה שוב להסתיר את עצמו? איזו דרישה היא זו? ארבע אגורות?! אבל רבי זושא לא מתפעל מכלום, חסרות כאן ארבע אגורות! הפעם עבר לחש עצבני ומלא ביקורת בקהל. רבי זושא, אשר אינו מתפעל מכלום, מתבונן ומבקש כי פרנסי הקהל אשר יצאו לאסוף כסף יבואו לפניו ויאמרו לו היכן אותם ארבע אגורות.

והנה בזה הרגע ניגש אחד מהפרנסים בהתרגשות עצומה, פתאום הבין את הענין. ואז סיפר שכשהגיע לביתו של העשיר הקמצן היה בטוח שהפעם יתן הלה סכום נכבד, במיוחד שגם הוא היה בבית הכנסת והתרגש עד מאד. הוציא העשיר ארבע פרוטות ואותן נתן לי, כך סיפר. ברוב תדהמתי לקחתי את הפרוטות הללו והשארתי אותם על שולחנו - שכן לא היה לי חפץ בהם. עתה כשהצדיק מבקש את ארבע האגורות החסרות - נזכרתי בכך.

אז הבינו הכל, כי הצדיק אשר חפץ כל כך להרחיב גבולות הקדושה בעולם ולהכליל בהם כל יהודי, חס אפילו על פרוטה של פלוני קמצן ככל שיהיה, אשר תסייע לו להיות חלק מכלל ישראל אשר נתבעים ונותנים. והצדקה שנותנים יחד פועלת ישועות.

על פי סיפור זה ניתן להבין את הכתוב. אמנם פעולת הצדקה הינה נתינה, אך היא גם לוקחת את כולם תחת גבולות הקדושה והאחדות. וזו מטרתה של התרומה לעניין המשכן לחסות יחד בצל קורת השכינה כעם סגולה. על כן הדגישה התורה את "כל איש" - ללא יוצא מן הכלל עשיר כעני, נדבן כקמצן, צדיק כרשע, כי מטרת הצדקה בהקמת המשכן היא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"- יחד כל איש ישראל. וזה מה שאומר הפסוק: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו"- אם אתם תקחו את התרומה לשם האחדות על ידי כל איש אשר ידבנו ליבו, תקיימו את המטרה של המקדש שהיא: "תקחו את תרומתי".

על פי זה יובנו דברי חז"ל שבעוון שנאת חינם חרב בית המקדש, כיון שכל מטרת המשכן לקחת את כולם תחת הלב האחד, ואם ח"ו נמצאים במצב של שנאת חינם, ריב ומחלוקת, בטל ייעודו של המשכן ומסתלקת השכינה חלילה.