פרשת משפטים ה'תשע"ב פרשת משפטים ה'תשע"ב בס"ד הרב שמואל רבינוביץ חובה ורשות על הפסוק "אם כסף תלווה את עמי". מביא רש"י בשם רבי ישמעאל: "כל אם ואם שבתורה- רשות, חוץ מג', וזה אחד מהם". דהיינו שיש חובה להלוות לחבירו ולסייע בידו. ונשאלת השאלה: אם אכן מדובר בחובה המוטלת על כל אחד ואחד לסייע לחבירו ולהטות שכם בהלוואה ממונית, למה זה נכתב בלשון רשות ולא בלשון חובה? המהר"ל מסביר, שהתורה השתמשה בלשון רשות ללמדנו שכאשר עני מתחנן על נפשו על מנת לקבל הלוואה זעומה, ולבסוף המלווה נעתר לו בפנים זעופות ובידיים קפוצות, אין זה נקרא לקיים את המצווה של "אם כסף תלווה". קיום מצווה זו אסור שתהיה רק מתוך חובה, אלא גם מרשות, כביכול, מרצון הנובע מפנימיות הנפש, ואזי האדם מקיים מצוה זו בהידור. שלושת הדברים הללו שהתורה משתמשת בלשון "אם"- רשות למרות שהן חובה, מייצגות עבורינו את כל סוגי המצוות ודרך קיומן. "אם כסף תלווה את עמי" מייצג את מצוות שבין אדם לחברו, גם אם הינן מצוות שכליות, גם אם יש בהם אינטרסים כאלו ואחרים, יש לעשותן מתוך הלב, מתוך אכפתיות לזולת ודאגה אמיתית לשלומו. כי אין יותר גדול מאשר "אהבת חינם". מנחת העומר, המתירה את היבול של השנה החדשה, שגם היא חובה ונכתבה בלשון רשות, באה ללמדנו את חובתינו להכיר כי הכל מאיתו יתברך, וגם היבול שנראה לנו שבא מעמלינו הוא מבורא העולמים, דבר שעלינו להפנים ולקיים מצוה זו עם הזדהות פנימית באמונה זו שהכל מאיתו יתברך, מידו הרחבה, המלאה הפתוחה והקדושה. כמובן שהמזבח שעליו מוקרבים הקורבנות שמטרתן לקרב בינינו לאבינו שבשמיים חייב להיות מתוך "רוצה אני" ושיתוף הלב ולא מחובה בלבד, כי רק אז הוא ריח ניחוח לה'. נתאר לעצמינו כיצד ילד ששהה מספר שעות אצל המטפלת, מקבל את אמו השבה לקחתו? הוא רץ אליה בזרועות פתוחות, עם ברק בעיניים ובהתלהבות המתלקחת ברגע אחד. גם אם המטפלת סיפקה לילד את כל צרכיו: אכילה ושתיה, אהבה וחיבה, חום ותשומת לב, התלהבותו של הילד למראה אמו לא תפחת. אמא היא אמא, ואי אפשר להתחרות עימה בשום אופן שבעולם. כי אמא היא אמא במהות שלה, המעשים שלה נובעים מהלב, מבפנים, המטפלת עושה מה שעליה לעשות, וגם אם היא עושה זאת על הצד הטוב ביותר, אין זה נובע מהמהות שלה, אלא מהצורך להתפרנס. וזה אחרת. כשמשקיעים את הלב במצווה הכל נראה אחרת. מצווה הבאה מן הלב, אינה כמצווה הנעשית לאחר יד, גם אם אינה מהודרת בתכלית ההידור, היא ריח ניחוח לה'. ברכה על אתרוג מהודר ביותר, בשעה שהלב מצוי במחוזות אחרים, אינה שווה לברכה על אתרוג פשוט בתכלית שבא עם ברכה היוצאת מנבכי הלב הישר אל ריבון העולמים. את העיקרון הזה אפשר למצוא גם בדוגמאות הקרובות יותר לליבנו. ונשלמה פרים שפתינו – כמו בקרבן כך גם בתפילה הבאה במקום הקרבן. "אל תעש תפילתך קבע" אומרים חז"ל, "אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". יש תפילה ויש תפילה. יש תפילה מן הפה ולחוץ, ויש תפילה היוצאת מעומק ליבו של אדם ובוקעת רקיעים. יש תפילה הכוללת רק מלמולי שפתיים, ויש תפילה הכוללת לב, רגש ותחנונים. מכירים אנו את המאמר: "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה"- אם אין את הלב, אם אין את המהות, התפילה אינה תפילה. אמנם יתכן שההתחלה תהיה מתוך קבלת עול-חובה. אך ככל שנפנים את ערכי הנתינה והעזרה לזולת ונתמיד במעשי החסד והצדקה, כמו גם נעבוד את הקב"ה כראוי וכיאות, יבואו הדברים מבפנים ונהיה אנשים טובים יותר, אכפתיים, ומזדהים עם קיום התורה והמצוות. ואזי הכל יעלה לריח ניחוח לה'. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים