כיבוש העיר בשנת 70 לסה"נ

הדייק התחיל ב"מחנה האשורים", המקום שהוא (טיטוס) עצמו תקע שם מחנהו והמשיך את החומה עד "העיר החדשה", ומשם דרך הקדרון להר הזיתים: ושם היה עולה ומקיף עד הדרום, וסגר את ההר עד הסלע שהיה נקרא פריסטריון, יחד עם הגבעה הסמוכה שהיתה משתפעת אל עמק השילוח: משם היה נוטה ויורד לצד מערב והיה יורד לנחל המעיין, ולאחריו היה מוסיף ויורד נגד קבר חנניה הכהן הגדול, והיה מקדר בהר שבו חנה פומפיוס, ומשם פנה לצד צפון, והמשיך לכפר הנקרא "בית הקטנית", ואחרי שחיברו הקיף את מבצר הורדוס, וכאן פגש בצד המזרחי של מחנה המפקד שמשם יצאה החומה.

פלוויוס, יוספוס. מלחמת היהודים, תרגום: שמואל חגי. ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"ג.
ספר ה, פרק יב, עמ' 374.

כך היה המצב בתוך החומות. וטיטוס ערך סיור יחד עם פרשים מובחרים, חוץ לחומות וביקש לידע היכן יערוך התקפתו. טיטוס נבוך למראה כל המקומות, כי מצד הבקעות אי אפשר היהלגשת, ומהצד השני נראתה החומה הראשונה איתנה מדי בשביל המכונות, לפיכך גמר אומר לערוך את ההתקפה מול קברו של יוחנן כהן גדול. כי כאן היה קו ההגנה הראשון סמוך לקרקע, והחומה השניה לא היתה קשורה עמה. הבונים לא נתנו דעתם לחיזוק החומה מצד זה, כי העיר החדשה לא היתה מאוכלסת ביותר, והיתה גישה נוחה לחומה השלישית. הוא נתכוון לתפוס דרכה את העיר העליונה, ובאמצעות אנטוניה- לתפוס את המקדש.

פלוויוס, יוספוס. מלחמת היהודים, תרגום: שמואל חגי. ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"ג.
ספר ה, פרק ו, עמ' 347.

במקום הזה כבש הקיסר את החומה השניה חמישה ימים אחרי שכבש את החומה הראשונה. וכשהיהודים ברחו ממנו – הוא נכנס לשם יחד עם אלף לגיונות ועם מבחר חייליו. בחלק זה של העיר החדשה ששם נמצאו חנויות הצמר והמצרפים ושוק הבגדים, ומשם עולים הסימטאות הצרות אל החומות... אבל ביום הרביעי לא יכלו לעמוד בפני התקפתו האמיצה של טיטוס, ונאלצו לברוח למקומותיהם הראשונים. ולאחר ששוב היה שליט החומה הרס מיד את כל החלק הצפוני של החומה, והעמיד משמרות במגדלים שבצד דרום, ותיכנן את ההתקפה על החומה השלישית.

פלוויוס, יוספוס. מלחמת היהודים, תרגום: שמואל חגי. ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"ג.
ספר ה, פרק ח, עמ' 355-357.

הקיסר שהיה סבור שאי אפשר יהיה לכבוש את העיר העליונה בלי סיועם של הסוללות, כיח המקום היה תלול מכל צד, חילק את העבודה בין חייליו בעשרים לחודש לואוס. אבל קשה היתה הבאת העצים, כי כל פרברי העיר, עד למרחק של מאה איצדטיות נחשפו מן העצים, כפי שכבר אמרתי, לצורך הסוללות הקודמות.

ואף הסוללות נשלמו אחרי שמונה עשר יום של עבודה בשביעי לחודש גורפיאוס, והרומאים קירבו את המכונות. ומן המורדים היו כאלו שכבר נתייאשו מן העיר והם נסוגו מן החומות אל האקרא, ואחרים ירדו אל המנהרות.

הרומאים שהיו עכשיו אדוני החומות שטפו ועברו בסימטאות כשחרבם השלופה בידם והיו הורגים את כל מי שנזדמן בדרכם בלי הבחנה, והיו שורפים את הבתים על כל האנשים שמצאו שם מקלט. פעמים רבות היו נכנסים לתוך הבתים כדי לבוז בז והיו מוצאים משפחות שלמות מתות, והחדרים מלאים חללי הרעב...

ודיחסו את כל הרחובות בגוויות, והציפו את כל העיר בדם, במידה כזאת שהרבה להבות היו כבות על- ידי דם הטבוחים. לקראת ערב הם הפסיקו את הטבח, אבל עם רדת הלילה גברו הלהבות, והשחר של היום השמיני לחודש גורפיאוס הפציע על ירושלים בברק הלהבות. ואילו היתה העיר נהנית ממידת הטובה, מיום היווסדה, כמידת הפורענות שפגעה בה במצור, היתה נראית בעיני הכל ראויה לקינאה. היא לא

היתה חייבת באותה פורענות אלא מפני שגידלה דור כזה שהביא עליה חורבן.
אחרי שהרומאים הרגו או מכרו את כל אלו שנראו מבחוץ פתחו המנצחים בחיפוש אחרי אלו שבמחילות. הם הרגו את כל מי שמצאו. גם כאן נמצאו יותר מאלפיים גוויות, רובם נספו ברעב.

פלוויוס, יוספוס. מלחמת היהודים, תרגום: שמואל חגי. ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"ג.
ספר ו, פרקים ח-ט, עמ' 418-423.