פרשת וישלח ה'תשע"ב פרשת וישלח ה'תשע"ב בס"ד הרב שמואל רבינוביץ גיד הנשה איסור אכילת "גיד הנשה": הוא איסור האכילה הראשון המופיע בתורה. כשהתורה מנמקת את סיבת איסור האכילה באומרה: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה... כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". הגמרא במסכת חולין (צ"א) אומרת שאיסור זה פשט בכל ישראל ואין מי שיזלזל בו, ולא עוד שאפילו את שמנו של גיד הנשה, ישראל קדושים נהגו בו איסור, ונמנעו מאכילתו למרות שהוא מותר באכילה מדאורייתא. יש להתבונן באיסור זה שלכאורה מציין מאבק בין שרו של עשיו ליעקב לילה שלם, עד עלות השחר, שבו נכשל המלאך, כנאמר:"ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו". אין ספק כי זה לא דבר של מה בכך מאבק עם מלאך זמן כה רב. טבעי היה שהמלאך ינצח את האדם, והנה כאן הוא לא יכל ליעקב ועל כן רק נגע בכף הירך. וכך מפרש הרשב"ם את פשוטו של מקרא: "לזכרון גבורתו של יעקב אבינו ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת." א"כ האם לא ראוי שנציין נס זה דווקא באכילת גיד הנשה ולא במניעת אכילתו? הרי אנו מקיימים מצוות רבות לזכרון של נס, כמו אכילת מצה לזכר מה שלא הספיק בצקם של אבותיו להחמיץ ביציאתם ממצרים. ישיבה בסוכה לזכר ענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל בהליכתם במדבר. והנה כאן התורה מחייבת דוקא להמנע מאכילת גיד הנשה, במקום "קום ועשה" כמו הניסים האחרים. והשאלה מה נשתנה הנס שנעשה ליעקב על פני הניסים האחרים שהוא באל תעשה? דברים ברוח זו כתובים גם ב"ספר חסידים" של רבי יהודה החסיד (סימן רלא) : "... וכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", כי אמרו הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו, לכך אירע לו בשבילנו, לכך נדרו שלא לאכול גיד הנשה." א"כ מובן עתה איסור האכילה בשב ואל תעשה. שהרי הוא אמור להוות גם כמין קנס על המחדל שהיה בעבר, ומתוך כך גם מזרז אותנו לקיים בהווה את מצות לוויה, שלא להניח לאדם לעזוב את ביתנו ביחידות, קל וחומר כשהמדובר בלילה ובמקום סכנה. הרי שגם מצוות איסור האכילה הראשון שבתורה יש בו בצד מצווה שבין אדם למקום גם ביטוי לחשיבות של מצוות ש"בין אדם לחבירו" שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. מסופר על כמה מתלמידי ישיבת מיר, שבשעת לילה מאוחרת שבו מבית המדרש בדרכם לעבר בית האכסניה שלהם. לפתע שמעו לצידם קול פסיעות אדם ממהרות, החושך היה כה מוחלט עד שלא ניתן היה לזהות מאומה מהנעשה סביבם והפחד מטבעם של דברים היה גדול. הבחורים פתחו במנוסה עד שהגיעו עייפים ומותשים לחדר אכסנייתם. חלפו מספר רגעים ואז הגיעו שוטרים ונקשו בדלת. הבחורים המבוהלים מיהרו לפתוח ולעיניהם הנדהמות נראו השוטרים שהודיעו להם בתקיפות : "נותרתם בחיים בנס, קראנו לכם להזדהות, אך אתם לא עצרתם והמשכתם במנוסה, כבר שלפנו את רובינו מנרתיקם והתכוונו לירות בכם". כדי להיווכח שאכן בחורי ישיבה השבים מתלמודם ולא עוברי דרכים מסוכנים, בקשו השוטרים מן הבחורים להציג בפניהם את תעודות הזהות שלהם. לכולם הייתה תעודה מזהה, מלבד לבחור אחד שהתגורר באכסניה אחרת. השוטרים הורוהו להתלוות אליהם לאכסנייתו. הם צעדו עימו ברחובותיה של מיר, עד שהגיעו לאכסניית הבחור, שם הוצגה בפני השוטרים תעודת הזהות שלו. והסיפור כולו כמו הסתיים על הצד הטוב ביותר. למחרת בבוקר הייתה הישיבה כמרקחה. בעקבות "המעשה החמור" שאירע אמש בקש מרן המשגיח זצוק"ל למסור שיחת מוסר מיוחדת במינה. האמינו לי רבותי, פתח המשגיח. התייעצתי כבר עם צוות הרבנים האם לא הגיעה העת לסגור את הישיבה? על מה ולמה, תמהו כולם? היה מישהו שהעלה סברה כי הרצון לסגור את הישיבה בא כתגובה על כך שישנו בחור בלתי אחראי הצועד ברחוב ללא תעודה מזהה בכיסו. סברה נוספת הועלתה כי הסיבה היא על עצם ההליכה בשעת לילה מאוחרת ברחובה של עיר ולהסתכן במפגש עם דמויות בלתי רצויות. אך המשגיח לא השאיר פתח לספקות. מורי ורבותי, הבהיר המשגיח את כוונת דבריו, "איך יתכן שבחורי ישיבה יפקירו את חברם לצעוד לבדו עם השוטרים ולא יתלוו אליו בהליכתו עימם? איך אפשר להפקיר בני לוויה? מי יודע מה יכול היה לקרות לו בדרך?!". סיים המשגיח את דבריו והכל הבינו היטיב את ליבו. זהו מוסר ההשכל של איסור גיד הנשה שהוא באל תעשה. ללמדנו שלא משאירים יהודי הזקוק לעזרה לבדו. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים