חג הסוכות ה'תשע"ב

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"

"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". מצוות הסוכה נקבעה לא בעת יציאת מצרים – בחודש ניסן אלא בחודש תשרי, עת האדם משלים את תוצרת שדהו ואוסף את יבולו לביתו. דווקא אז יוצא האדם מדירת הקבע לדירת העראי, כי בעת הזאת המסר של הסוכה הוא משמעותי ועמוק יותר ומפרשים רבים האריכו לבאר זאת. זאת ועוד, דווקא חג זה נקרא: זמן שמחתינו, ועליו נאמר: ושמחת בחגיך והיית אך שמח, וגם זאת יש להבין מדוע דווקא בחג זה נצטווינו כל כך על השמחה? 
סיפור חסידי על אותו גביר שהלך והתרושש מאסון לאסון, ובכל פעם הידרדר לעצב גדול יותר. ואולם, כאשר איבד את בגדיו האחרונים שנגנבו במקווה הציבורי, הוא פצח בפרץ של שמחה, כששאלו אותו למעשה השיב: עתה אין לי יותר מה לאבד, מעכשיו אני יכול רק לצמוח. החסיד הגיע לקצה העצב שממנו מתחילה השמחה.
על פי סיפור זה ניתן להבין את מצוות חג הסוכות שהוא בא מיד לאחר הימים הנוראים שבו התורה מצווה אותנו לעשות את ההיפך ממה שעושים שאר בני האדם. כי הרי לאחר איסוף התבואה לגורן ומילוי היקבים בענבים, טבעי היה להסתופף בבית המלא כל טוב, בניגוד לכך התורה מצווה עלינו לצאת לסוכה ארעית. במקום להתבצר בבית האיתן כאשר באופק מבצבץ החורף מצווה התורה לוותר על היציב ועל הרגשת הבטחון ולצאת אל הרעוע והארעי ולשמוח עם מצב זה. וזאת כדי שנדע שהחומר שאספנו לביתינו אינו משמעות חיינו, ותפקידינו להתרומם ולהתעלות לדרגות נעלות ביותר, רוחניות וגשמיות. כל השגינו עד עתה הוא כאין וכאפס למה שניתן להשיג.
אשר על כן דווקא בחודש זה, המשופע במועדי השנה, בחודש שבו שמענו את קולו של השופר לשפר את דרכינו ולשנות את מהלך חיינו, בחודש שבו חדרה לתודעתנו ההכרה כי "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר.. וכחלום יעוף", אנו מצווים לחוג את חג הסוכות. כי לאחר שהתוועדנו לאפסיות האדם שבנו ולחומריות אליה נמשכים אנו מכח העפר שבנו, לאחר שזכינו לטעום מאור האמת, אור תורה ותשובה, אור המבליח באור יקרות ללא כחל ושרק ומאפיל על חשכות קנייני העולם הזה, דווקא אז ורק אז, יכולים אני לחוש במשמעות של חג הסוכות, שמטרתו לרומם אותנו בסולם המוצב ארצה, ואם כך לא פלא שזהו "זמן שמחתנו", כי אם ניתן לעלות במעלות הקודש אז זו סיבה לשמוח כמו אותו עני. 
"אשרי העם יודעי תרועה"- זהו ראש השנה, "באור פניך יהלכון"- זה יום הכיפורים, שבו מגיעים אנו לחוש באור האמת, ואז לאחר שזוכים  אנו להכיר באור ה', יכולים אנו להגיע לשיא השמחה, לדרגה נשגבה של חדוה- "בשמך יגילון כל היום". כי אז אנו מבינים שמה שהשגנו עד עתה הוא הבל, ומכאן עלינו להמשיך ולטפס בסולם המוצב ארצה.
לפי זה ניתן להבין את דברי חז"ל על הפסוק: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" – בפסולת גורן ויקב הפסוק מדבר. בתקופת חג הסוכות- חג האסיף מלבלבים  שדותיו של אדם, ריחה של פריחה ושגשוג ניכרים בכל, יש חשש כי האדם שהשקיע במשך כל השנה בשדהו וביבולו יחשוב כי הנה כבר עשה את המוטל עליו והגיע לעיקר- לגורן ויקב, אז מבליח אור האמת ומאיר לנו את המסר: "בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר"- עליך לדעת, כי הגורן והיקב הם פסולת- כטפל לגבי קנייני הנצח, וזו העת להתחיל ולקנות את הנצח, ובעקבות זאת תגיע לשמחת אמת של חג הסוכות.
כך פירש רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל את תקנת חז"ל כי בשבת חול המועד סוכות קוראים את ספר קהלת המכריז בפתיחתו כי "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". לפי קהלת לא רק הפרטים המרכיבים את העולם הינם הבל, אלא גם הצטרפותם לשלם אחד – דבר שהיה יכול להקנות להם משמעות – גם הוא הבל. רק מתוך ביטול הכל והרגשת חוסר האונים עשויה לצמוח השאיפה הכנה למשמעות לחיים והכמיהה לקדוש ולנעלה. הסיבה כי בחג הסוכות קוראים אנו את קהלת הינה כי בימי חג הסוכות הבאים לאחר הימים הקדושים אנו מבינים כי אנו אפסיים, ובאמצעות הרגשה זו ניתן להתרומם ולשמוח.
גם בשמחת תורה- אנו נתקלים ברעיון דומה, בו אנו משלימים את קריאת התורה המסתיימת במילים "לעיני כל ישראל". חז"ל אומרים שמילים אלו מכוונות לשבירת הלוחות על ידי משה רבינו- מעשה עלאי העולה על כל הניסים שעשה במצרים ובמדבר. ויש להבין וכי בזה ראוי לסיים את התורה הנצחית? י"ל שהסיום בשבירת הלוחות יש בו ללמדנו את האמצעי להתחדשות ולהתחלה חדשה ורומז לנו על השלמות של הלב השבור שבאמצעותו ניתן להגיע לגבהים חדשים... לב שבור ונדכה אלוקים לא תבזה.
ימי הסוכות מלמדים אותנו כי מתוך הרגשת הארעיות יכולה לגבור השמחה, ומתוך שבירת הכלים תעלה השאיפה לשלמות ולהתחדשות, ומתוך תחושת האפסיות – הבל הבלים – יעלה החיפוש הבלתי נדלה אחר משמעות החיים. חיפוש זה מהווה את שורש חיינו, והיא תביאינו לדרגות הגבוהות והנעלות שעמם נאיר את העולם כולו.