תקיעה ראשונה ותרועה אחרונה

רבים לועגים להם, לשוטרים ולחיילים הבריטיים, שלא מצאו במי להתעסק אלא בנערים צעירים המהתלים בהם. התקיעה במוצאי יום כיפור, הוציאה אותם משלוותם.
זה התחיל אחרי מאורעות תרפ"ט. לקראת יום כיפור של שנת תר"צ, אסר המנדט הבריטי על היהודים לתקוע בשופר ברחבת הכותל. הכאב היה עצום. אמנם החסידים התפללו בכותל המערבי ביום כיפור. משה סגל הצעיר (לימים הוכר כהרב משה סגל, מנכבדי חסידי חב"ד) החליט שהיה לא תהיה. הוא לקח שופר ובהיחבא הגיע לכותל ותקע בו. הבריטים זעמו והוא נלקח לכלא.

מאז אותה תקיעה ראשונה אסורה, היו היהודים תוקעים מדי יום כיפור בכותל (להוציא שנה אחת) בהחביאם את השופר בדרכים שונות. הבריטים זעמו והיהודים לעגו. אמנם, היו מי שתקעו וכיוונו לשם שמים במלוא מובן המילה, אך לעיתים היו מי שתקעו, ובמניע שלהם השתרבב רצון שלא להכנע לבריטים המושלים בארץ לא להם. אולם התקיעה עשתה את שלה: היא עוררה את הלב היהודי, מימשה את הליכות החג, וסימנה לצמים על צאת החג בחתימה טובה.

אברהם אלקיים היה בין התוקעים בכותל, על אף התנגדותם של הבריטים ועל אפם וחמתם. החשש שמא ייתפסו התוקעים, הביא להתארגנות מסודרת עם הוראות מפורטות כיצד לנהוג מעת קבלת השופר, ועד היעלמות התוקעים מעיני הבריטים לאחר התקיעה. "הייתי בן 14 כשהעמידו אותנו מול הקיר ושאלו אותנו: 'מי יודע לתקוע בשופר?'. הרמתי יד ואמרתי: 'אני'" – כך מספר אברהם אלקיים על תפקידו בדרמה שהתחוללה ביום כיפור בכותל בשנת תש"ז.
"שאלו אותי למה אני חושב שאני יודע לתקוע, וסיפרתי  שיש בביתנו שופר השייך לאבי שהינו בעל-תוקע קבוע בבית הכנסת 'סוכת שלום' ברחוב אגריפס, ופעמים רבות לקחתי את השופר ותקעתי בו יפה".
האיש, שלא הראה את פניו כדי שאם ייתפס התוקע לא יוודע שם שולחו, ביקש מהנער אברהם אלקיים לקבל את תפקיד התוקע. הוא הורה לו לגשת לכותל המערבי בשעה היעודה, ושם לקבל שופר מאדם אנונימי. הכל נעשה באנונימיות כדי שלא יוודעו השמות המעורבים בתקיעה.
אברהם יצא מבית הכנסת 'סוכת שלום' במחנה יהודה, על מנת להגיע מיד עם צאת החג לכותל.  הבריטים לא אפשרו ליהודים להתקרב אל הכותל, הם חששו מהתקיעה... "קפצנו מגג לגג, ממרפסת לחצר... וכך עד שהגענו לכותל" – מספרים כיום התוקעים ברוח נוסטלגית.
"הגעתי לכותל" – ממשיך לספר אברהם אלקיים – "הרחבה הצרה היתה מלאה במתפללים עטופי טליתות ובשוטרים בריטיים שניצבו על הגדרות". עיני השוטר הבריטי התרוצצו וחיפשו את בעל התקיעה. אוזניו המתינו לשמוע מהיכן יצוץ קול תרועה. בסוף... הם נחלו שברים.
אברהם ממשיך לשחזר: "על פי אות מוסכם מראש הועבר אלי השופר על ידי אדם שאת פניו לא ראיתי – שוב, כדי שהבריטים לא יחלצו ממני את שמו – השופר שהיה תחת טליתו של האיש הועבר אל מתחת לטלית הקטנה שלי".
היהודים הערימו על הבריטים. הם שרו (בלחן מזרחי מסתלסל): "עננו, עננו, יש לנו מרגל בינינו – עננו, אל תתקעו עתה, עננו" או: "עננו, עננו, החביאו אותו, עננו". התוכנית היתה שאנשים יקיפו את התוקע כדי להסתירו, והם גם יקימו מהומה בשעת הצורך כדי שיוכל לברוח או לבלבל את האויב...
ברגע שאברהם תקע בשופר, קפצו כל השוטרים והחיילים לעבר היהודים שהתקבצו סביבו, והחלו להכות את כולם. אחד המתפללים נפצע ודמו הותז על הטלית הקטנה של אברהם. ("הכתם נותר למזכרת משך כמה שנים"). השוטרים הגיעו אליו כי שמעו מכיוונו את התקיעה, ועצרו אותו עם בחור נוסף. היהודים הלכו אחריו ושרו: "אל תפחד, נשחרר אותך. עננו, עננו". או: "תשים לב לשירה. עננו, עננו". אברהם נילקח לבית המעצר ה'קישלה', ולאחר כמה שעות הגיע הרב ויינגרטן והבדיל עבורו למען יוכל לאכול ולשתות לאחר הצום.

אחרי מלחמת ששת הימים חזר אברהם אלקיים אל הכותל. "ראיתי את הדחפורים מחריבים את בתי השכונה הערבית הצמודה לקודש, ראיתי את הסמטה הקטנה של הכותל מתפוררת... כולם רקדו משמחה. לפתע ראיתי אדם עומד מול הכותל ושופר בידו. ביקשתיו: 'תן לי רגע את השופר', ותקעתי תקיעה חזקה וארוכה בהתרגשות"
האיש, בעל השופר, שאל את אברהם אלקיים: "מה לך ולתקיעה כה יפה בשעה זו"?, ואברהם אלקיים השיב: "אני הייתי התוקע האחרון בכותל ביום כיפור תש"ז, לפני נפול העיר העתיקה לידי הערבים". האיש הביט נרגש באברהם ואמר: "ואני הייתי האיש הראשון שתקע בשופר בכותל בשנת תר"צ". הרב משה סגל חיבק את אברהם, והנוכחים צפו ברגע מפתיע ומרטיט.

לפני כמה שנים נערך מפגש יזום ומרגש של כל התוקעים בשופרות בניגוד לאיסור שחוקקו הבריטים. התוקעים, אלה שנותרו עדיין בחיים, נפגשו בכותל ותקעו תקיעה משותפת איש איש משופרו.

(באדיבות עיתון "המבשר")