פרשת ניצבים ה'תשע"א

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

אתם ניצבים היום כולכם

"אתם ניצבים היום כולכם, לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך" במילים אלו שנפתחת בהם פרשתינו, יש מסר מרכזי לחיי עם ישראל: התורה לא ניתנה ליחיד, היא לא ניתנה לקבוצה מסוימת בעם, אלא נכרתה כברית כוללת לעם ישראל כולו, מחוטב העצים ועד ראש השבט. "כולכם" - ללא יוצא מן הכלל.
וכך מפרש האור החיים הקדוש, כי כוונת משה הייתה לערוך ברית בין בני ישראל וברית ביניהם לבינו, כדי להכניסם לערבות הדדית. שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה' ויהיו נתפסים זה בעד זה. משום כך מסיים הפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" שעל הערבות הכתוב מדבר.
חז"ל אומרים: דרש רבי שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה: שלוש מאות וששים וחמישה לאווין כמניין ימות החמה, ומאתיים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. ובזוהר הוסיפו: רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. וכך מגלה לנו החפץ חיים שיום פטירתו חל השבוע בהקדמתו לספר 'חפץ חיים': כל אדם יש לו רמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים, ועליהם מולבשים רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים הגשמיים. ועל כל איבר ואיבר של הנפש מולבש מלמעלה איבר הגוף, כמו בגד על הגוף.  כנגד זה נתן לנו הקדוש ברוך הוא רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, כי יש מצווה שתלויה ברגל, וכן שאר כל איברים. וכשאדם מקיים בעולם הזה איזו מצווה באיזה איבר, שורה לעתיד לבוא אור ה' על אותו איבר ואותו אור מחיה את האיבר ההוא.  נמצא שכשהאדם מקיים את העשין אז הוא האדם השלם המקדש לה' בכל איבריו, אבל אם חס ושלום יחסר לו מרמ"ח עשין יחסר לו לעתיד לבוא בנפשו האיבר שכנגד המצווה ההיא.
בעיון הספר המצוות מתברר לכולנו שלא ניתן לקיים את כל המצוות . אני לא כהן לא לוי לא מצורע ולא יולדת, ואין קורבנות ואין טומאה וטהרה, ואין מקדש ואין יובל... דהיינו שאת רוב המצוות לא ניתן לקיים. מתוך הרמ"ח אפשר לקיים אולי תשעים ושש, מתוך השס"ה אפשר לקיים פחות ממאה ועשרים. בס"ה מה נשאר מהתרי"ג? בערך שליש. ומה יהיה לעתיד לבוא? שליש אדם בלי רגליים בלי ידיים בלי לשון. נכה?
על זה משיב לנו משה רבינו: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". ההדדיות אינה רק מחברת בין אלה שעמנו היום אלא גם נעה בזמן קדימה ואחורה מימי דור המדבר לימינו וחזרה, כי אם אנו אחד אין למעלה ואין למטה, ואין פעם ואין היום, ואין זקן ואין צעיר, ואין יולדת ואין כהן, כולנו עם אחד המשלימים האחד את השני.
הרה"ק בעל האמרי חיים מויז'ניץ זצ"ל אמר: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" – בזמן שאתם "לבדכם", איש איש לבדו, אינכם מאוחדים, אינני כורת ברית. הברית ביננו רק כשאתם מלוכדים יחדיו, באחווה ורעות... כי אז הנכם יכולים לקיים את הברית.
זהו מה שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה". כי לא ניתן לקיים את התורה בלי הערבות ההדדית ואהבת ישראל, כי רק כך אנו משלימים האחד את השני ומקיימים את התורה כולה. משום כך תיקן האר"י הקדוש לומר לפני התפילה: הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. לכאורה הרי מתאים יותר היה לומר בפתח התפילה: הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת את ה'?  אולם כדי להיות שלמים לפני הקב"ה בקיום תורה ומצוות ולזכות לשפע בעבורם, אנו צריכים לחזק את עצמינו באהבת ישראל, כי אזי באמצעותה קיימנו את כל התורה כולה.
כשנבוא יום אחד לעתיד לבוא עם ספר המצוות המקוצץ והדקיק, נאמר: אהבתי את אחי, אהבתי את רעי, אהבתי את עמי ואת מולדתי,  דאגתי להם עשיתי למענם. בכוח ידידות זו תנו להם את מניין מצוותי ותנו לי את מניין מצוותיהם. חברו לספרי הדק את ספרם בדבק הזה ששמו רעות.
"אתם ניצבים כולכם", אלו אשר פה עמנו היום ואלו אשר אינם עמנו היום- מסר מחייב לכל הדורות הבאים- האחדות הנדרשת של "אתם ניצבים- כולכם" נובעת מהעובדה שאתם ניצבים "לפני ה' אלוקיכם". מהותו של העולם, משמעותם של החיים הם- לפני ה' אלוקיכם. ומטרה זו מאחדת את כל מעגלי החיים כולם: למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים.
המטרה המקיפה הזו שלנו- להיות לו לעם- כוללת את כל צעדינו בעולם. ואת כל מכלול אישיותינו, כך שהאחדות הרעיונית- משרה את האחדות שבלבבות. אמנם יש פערים, וקיימים המון סוגי אנשים, כמעט כמספרם הנומינלי, אבל יש רק דרך אחת וכולנו חותרים אליה "להודיע אלוקותו  בעולם". וכשהולכים כולם בדרך אחת חדורי מטרה עליונה, מסתלקים כל המפרידים שבלבבות, ואנו זוכים בעבור מסירותם של האחרים לקיים את כל התורה כולה ולברכות הבאות עמה.
התורה ניתנה בזכות היותינו כאיש אחד בלב אחד, למרות שלכאורה קדמו לנו אנשי מצרים, גם עליה נאמר: והנה מצרים נוסע אחריהם (שמות יד'), ומפרש רש"י כאיש אחד בלב אחד. אלא פירש הרבי מליובאויטש זצ"ל שם היה בסיס משותף להלחם בישראל וכתוצאה מכך נעשו לאיש אחד, בעוד שאצל עם ישראל הבסיס היה – איש אחד, למרות שכל אחד יש לו את האישיות שלו, התאחדנו ונעשינו ללב אחד.
בימי הרחמים והסליחות, כאשר כל ישראל עסוקים בתשובה, ושאגת הימים עצמם מעוררת את כולנו לעבודתו יתברך, ברור שעלינו להקדיש לא מעט לענינים שבין אדם לחברו. אם נאמץ לנו תכונות נימוסיות כדי להצליח- ברור שניכשל. כי יש פערים ולפעמים הם מקוממים. אבל אם נתחיל בהכרה ברורה של: "כולכם ניצבים לפני ה' אלוקיכם" כולנו הוויה אחת, אלו הנמצאים עמנו פה היום ואלו אשר לא נמצאים- למען יקים ה' אותנו לעם, ולמען יהיה הוא לנו לאלוקים- הרי שנתחזק באהבת ישראל, שלא נוכל להסיר האהבה מליבותינו.