פרשת כי תבוא ה'תשע"א פרשת כי תבוא ה'תשע"א בס"ד פרשת "כי תבוא" נקראת לפני ראש השנה בסימן של: תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. התורה מציינת כי הסיבה המרכזית לקללות הנוראות הינה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". אמנם יש חיסרון גדול בהעדר שמחה בעבודת ה', אך מכאן ועד קללות נוראות כאלו נראה לנו מרחק רב ועצום? בצד פרשת הקללות, נפתחת פרשתנו במצוות הביכורים, מצווה שהתקיימה בקול רעש גדול, ברוב עם וברחובה של עיר, נשאלת השאלה מדוע דווקא סביב מצווה זו עורכים כזו חגיגה, יותר מכל מצוות אחרות שבתורה? ומה הקשרה ואם בכלל, של מצוה מיוחדת זו עם ברכותיה לקללות שנכתבו יחד נכתבו באותה פרשה? הרעיון שעומד מאחורי מצוות הביכורים היא "הכרת הטוב". בלעדיה אין קיום לקשר שבין האדם לבוראו. כשאדם מודה ומכיר טובה הרי גם מתי שלפעמים הוא פוגע, הוא לא נוהג כראוי, הוא מיד יזכור את הטובה שקיבל וישנה את דרכיו. אך אם הוא לא זוכר את הטובה, אזי הוא יתמיד בהנהגתו השלילית ולעולם לא יתקנה. לפיכך מצוות הביכורים שהיא "הכרת הטוב", כל כך משמעותית ומשמשת בסיס לקיום תורה ומצוות עד שאמרו לנו חז"ל – בראשית – בשביל הביכורים שנקראו ראשית". כי הכרת הטוב היא אבן יסוד לקיום דבר ה' בכל הנהגות האדם ודרכיו. וכדי להבליט את חשיבותה צווינו לשמוח עמה בקיימנו אותה. הקללות באות לאדם בעקבות כפיות טובה, אם בשעה שהוא זוכה ל"רוב כל" איננו שמח ומודה לקב"ה על הטוב, הוא מריר ומלא טענות, אזי לא פלא שבעקבות כך יתדרדר לחטאים גדולים ועצומים ואין סיכוי שישוב מדרכיו הרעים, כי הרי הוא לא חייב כלום בעבור הניסים והטובות שזוכה להן, אם גם כשיש "רוב כל" הוא נעדר מעבודת ה' בשמחה זהו המתכון לכל החטאים המביאה את כל הקללות הכתובות בתורה. כנגד זה באה מצוות הביכורים המסמלת את הכרת הטוב והיא ההיפך של סיבת הקללות. בגמרא במסכת ברכות (כ') נאמר: דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם כתוב בתורתך: "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: ישא ה' פניו אליך? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. דברי חז"ל אלו נותנים אור ועוצמה על חשיבות הכרת הטוב אצל הקב"ה, עד שבעקבותיה הקב"ה נושא פנים לישראל והיא היא עיצה נפלאה לכולנו לקראת ימי הדין. כאשר אדם בא בערב ראש השנה ומודה על השנה שחלפה, נותן תודה על כל רגע ורגע, על כזית וכביצה. מעביר לנגד עיניו, כמה טובות קיבל, כמה פרנסה נתן לו הקב"ה, כמה רגעי עושר, ומקיים: "נודה לך ונספר תהילתך!" אומר הקב"ה למלאכיו, איך לא אשא לו פנים... ! בעשרת ימי תשובה בסדר התפילה נעמוד כולנו ונאמר את הבקשה הראשונה: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים" ארבע פעמים "חיים", איזה חיים מבקשים? לכאורה מבקשים כאן על המינימום, חיים אפילו ח"ו תחת מכשיר הנשמה וכדו', אנו לא מעיזים לבקש יותר. אח"כ כבר מוסיפים עוד: "מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים" אני רוצה כאלו חיים של רחמים.... לא חיים כצמח, ה' ישמור ויציל, אנא "חיים ברחמים" . נושם, חי, אך יכול להיות גם סובל קצת, גם עתה עדיין אנו לא מעיזים לבקש יותר מ"חיים ברחמים". אך לקראת סיום שמונה עשרה מבקשים משהו אחר, לא חיים , ולא חיים ברחמים, אלא "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", אתה הקב"ה יודע מה הוא טוב ושפע של חיים טובים!. ואח"כ עוד יותר עם סיום ברכה אחרונה: "בספר חיים, ברכה ושלום ופרנסה טובה, ישועה ונחמה וגזרות טובות" ולא רק אני לבד " אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום" הכי טוב בעולם. השאלה נשאלת מעצמה מה נשתנה, מדוע בתחילת התפילה לא ביקשנו מיד בקשה כזו – חיים טובים ולשלום, פרנסה וברכה, והמתנו עד לסוף התפילה כדי לפרש איזה חיים אנו רוצים ? התשובה היא, כי בתחילה עדיין לא אמרנו תודה. ועל כן אנו מבקשים רק מינימום, כי מדוע מגיע חיים? וכי השתמשנו בחיים לעשות רק דברים טובים? מדוע שהקב"ה יתן לנו שוב: את ברכה ושלום, פרנסה טובה גזירות ישועות ונחמות ?! אבל לאחר שמונה עשרה כאשר אמרנו, "מודים אנחנו לך" , ריבונו של עולם תודה על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל ניסיך שבכל יום עמנו... וכו', הרי שאם יודעים להודות, ניתן לבקש "וכתוב לחיים טובים" אם יודעים להכיר טובה: ולך נאה להודות, הקב"ה נושא לנו פנים ויש לנו כח לבקש "בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה נזכר ונכתב לפניך" . מצוות הביכורים היא הכנה לראש השנה, כמו הקללות, שניהם מלמדים אותנו כי בימים שנשארו לנו עד לימי הדין עלינו לשפר את המודים אנחנו לך. נדע להכיר טובה, ואזי נזכה שהקב"ה ישא לנו פנים ויכתוב ויחתום אותנו בספרם של צדיקים גמורים. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים