פרשת ראה ה'תשע"א

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"כי ירחק ממך המקום"

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" - פסוק זה הפותח את פרשתינו, מעורר תמיהה על כך שראשיתו בלשון יחיד: "ראה". והמשכו בלשון רבים: "נותן לפניכם"? פירש זאת הרבי מקוצק זצוק"ל שהתורה ניתנה לכל ישראל במידה שווה, אבל איך האדם רואה אותה? איזה השגות משיג בה? כאן שונה הדבר בין מי שרואה אותה מקרוב למי שרואה אותה מרחוק. הקרוב רואה אותה בדקדוקיה ובעמקותה, והרחוק רואה אותה בעמעום וברפרוף.

בהמשך פרשתינו אנו מצווים להפריש בנוסף על התרומה הגדולה לכהן ומעשר ראשון ללוי, גם מעשר שני שאותו אוכלים בירושלים בקדושה וטהרה. מצוה זו מקיימים בשנה ראשונה ושניה, רביעית וחמישית לשמיטה, בעוד שבשנה שלישית ושישית מקיימים במקומה מעשר עני.

התורה מאפשרת לקיים מצוה זו בשני אופנים: האחד הוא העלאת הפירות בעצמם לירושלים. אך אם רחוקה הדרך או שהיבול בעז"ה רב מאד, ניתן לקיימה באופן נוסף על ידי חילול הפירות על כסף, שאותו מעלים לירושלים ובו קונים מזון שאוכלים אותו בירושלים. וכך נאמר: "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוקיך" (י"ד כ"ד).

שואל האלשיך הק' לכאורה יש כאן כפל לשון. גם "כי ירבה ממך הדרך" וגם "כי ירחק ממך המקום", משמעותן אחת היא- שהנך רחוק מירושלים, א"כ מדוע כפל הכתוב לשונו? זאת ועוד, מקום אינו רחוק, הרי הוא קבוע! האדם הנייד הוא הרחוק, א"כ מהו שנאמר "כי ירחק ממך המקום", היה צריך להיאמר כי אתה תרחק מהמקום?

משיב האלשיך הק', שכוונת הכתוב עמוקה יותר: "כי ירחק ממך הדרך כי לא תוכל שאתו"- אם מצוות התורה רבות וכבדות עליך סימן הדבר ש:"כי ירחק ממך המקום"- הקב"ה, מקומו של עולם, רחוק הוא ממך.

על דבריו אלו של האלשיך הק', המשיל המגיד מדובנא משל, על סוחר יהלומים ששלח את משרתו להביא לו מזוודה ובה אבנים יקרות שהשאירה במקום אחר, והוא עמד ליד החלון צופה בכליון עיניים לשובו של המשרת עם האוצר היקר. והנה הוא רואה את המשרת בא כשהוא נשרך ומתנשף ונאנח, כולו מיוזע, ועל כתפיו משא כבד מנשוא.

אבוי! פרך הסוחר את ידיו קרה אסון ! אין זאת אלא שיד גנבים הייתה כאן, נטלו את המזוודה ובמקום היהלומים שמו לפני המשרת שק מלא אבנים. אדם הנושא יהלומים אינו מתנשף! אין הוא מזיע ונאנח! כשהגיע אל מול המלון פתח הסוחר מיד את המזוודה והנה מצא את הסחורה מבלי שנגעו בה. שואל הסוחר את משרתו: מעולם לא שמעתי כי אדם הנושא מזוודת יהלומים מזיע ומתנשף, מדוע התנשפת והבאת אותי לדאגה כה עמוקה? השיב לו משרתו: אדוני, אם היה זה סחורתי לא הייתי מתנשף, אדרבה הייתי נושא אותה בשמחה, אך עתה שזה לא שלי, מה לי יהלומים מה לי אבנים, כבד לי!

הנמשל הוא: אם היהודים שבימינו נאנחים ונאנקים כל כך תחת עולה של היהדות, אין זאת אלא שהם חשים שהמצוות אינן שייכות להם. במקום מצוות ה' הטהורות עשו לעצמם מצוות קשות כאבן והתרחקו מהן. אין אדם נאנח על מצוות טהורות כי אין משאן כבד. הוסיף המגיד מדובנא שזה גם כוונת הנביא: ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל- אם אתה יגע ונאנח, סימן הדבר שלא אותי קראת, המצוות אינן שייכות לך ועל כן הנך יגע.

משל זה אומר העולם, הוא אחד משלושת משליו של המגיד מדובנא, ששיבחם הרבי מקוצק והיללם מאוד. כדבריו הק' על תחילת פרשתינו: הראייה תלויה ביחיד אם הוא קרוב או רחוק, למרות שנתינת התורה הייתה בשווה לפני כולם.