פרשת ואתחנן ה'תשע"א

בס"ד 

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ושננתם לבנך - ודברת בם"

פרשה הראשונה של קריאת שמע שבה יש קבלת עול מלכות שמים נאמרה בפרשתנו. אמנם בשו"ע (או"ח סימן ס' סעיף ה') נפסק: שהקורא את שמע ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון שהוא "שמע ישראל" לא יצא ידי חובתו, והשאר אם לא כיוון ליבו... יצא", זהו רק בדיעבד, אך לכתחילה יש לקרוא קריאת שמע בכוונה, באימה, ביראה ברתת ובזיע. והנה בפרשה הראשונה נאמר: "ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ונשאלת השאלה מדוע פתח בלשון רבים: "ושננתם", ומסיים בלשון יחיד: "ודברת בם", שמתייחס לכאורה אל האב ולא אל הבן, הרי מטרת השינון לבנים כדי שידברו בם ?

גם הפרשה השנייה של קריאת שמע שבה יש קבלת עול מצוות נאמר בה: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" – לשון רבים, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – לשון יחיד. גם כאן היה ראוי לסיים את הפסוק בלשון רבים "בשבתכם בביתכם ובלכתכם בדרך", מדוע כתוב בלשון יחיד?
מבאר הכתב סופר, שהתורה רצתה ללמדנו פרק בהלכות חינוך. שאמנם כל אבא רוצה לחנך את ילדיו לתורה, ליראת שמים, למצוות ולהנהגות טובות, גם אם הוא אינו מושלם בכל אלה. אומרת לנו  התורה איך נצליח בזה? רק אם "נדבר בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". אם נשמש דוגמא אישית לילדינו, אזי נזכה שאכן נצליח לשנן להם וללמד אותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. על כן פתחה התורה בלשון רבים – החובה של כל אב ואם לחנך את ילדיו, אך איך משיגים זאת? על ידי הדוגמא האישית, שאנחנו נדבר בה בכל מצב ובכל עת.
הסבר נוסף שמעתי על פי מעשה שסיפר המשגיח הצדיק ר' אליהו לופיאן זצ"ל, מפי הצדיק רבי הירש ברוידא שנכח בשעת המעשה. שכאשר הגיע פעם שמועה שהמלך ניקולאי עתיד לחלוף בעיר, התאספו אלפי בני אדם בתחנת הרכבת בה היה המלך אמור לשהות זמן קצר ולהמשיך לדרכו. כדי לראות את פניו. כאשר הרכבת נעצרה על יד הרציף, החלו אלפי האיכרים- שהמתינו שעות רבות – להריע לכבוד המלך בצעקות תרועה.
אחד מהשרים יצא החוצה ונופף בידו לאות שקט. האיכרים השתתקו. כאשר השתתקו הבהיר ואמר: "שמעו נא, המלך עייף ושכב לנוח לזמן קצר, בבקשה אל תפריעו את מנוחתו. אתם יכולים ללכת לביתכם ולשוב בעוד כשעה, ועדיין המלך יהיה כאן" סיים את בקשתו ונכנס פנימה לקרון הרכבת. רק נכנסו פנימה ואלפי האיכרים פצחו שוב בצעקות גדולות ובקול תרועה לכבוד המלך ניקולאי: הידד! יצא השר שנית וחזר תמה על בקשתו: "היכן הדרך ארץ? הלא הסברתי לכם שהקיסר עייף וזקוק הוא למנוחה, לכו הביתה ותחזרו בעוד שעה".
רק הסב פניו לקרון, פצחו שוב הקולות הנרגשים: "הידד המלך, יחי המלך!" כאילו לא  ארע דבר. הפעם יצא עם כבוד השר מפקד נוסף, נמוך ממנו בדרגה, אשר ביקש מהשר : "תן לי רשות ואני אדבר איתם". עמד המפקד על רגליו וצרח לעומת האיכרים: "טיפשים , האם לא שמעתם מה שאמרו לכם? אם לא תעזבו את המקום הרגע נירה בכולכם למוות!". האיכרים שמעו, הפנו עורף והלכו למנוחה קצרה. לאחר שעה שבו להריע למלך. המפקד הבין את שפתם של האיכרים, הוא ידע שאיומים ואגרופים מונפים זו השפה שמובנת להם. נימוס ודרך ארץ לא מדברים אליהם. הם התרגלו לשפת איומים, ורק כך נקלט דבר בהבנתם.
רבי אליהו לופיאן זצ"ל הביא סיפור זה בקשר לחינוך: אסור לחנך את הילד בצורה שיפחד רק משוט ומקל, כי אם יתרגל לצורה כזו של חינוך כבר לא יצליח להבין שפה עדינה אחרת, מלבד הכאב של ההכאה, ואז – אבוי למתחנך ולמחנך גם יחד.
זה מה שהתורה לימדה אותנו, ההורים. שעלינו להטמיע בילדינו את דרך ה' באופן שלא יעשו זאת מתוך חלילה פחד של שוט ומקל, אלא מתוך יראת כבוד, באופן של שפה ראויה בכל מצב, הן בבית והן ברחוב, הן בבוקר והן בלילה.  כי אז יהיה הדבר חקוק היטב בליבו ולא ימוש ממנו ומפי זרענו עד עולם. על כן אמרה תורה "ושננתם לבניך", איך ? ודברת בם בשבתך בביתך...