פרשת מטות ה'תשע"א פרשת מטות ה'תשע"א בס"ד "ועצת ה' היא תקום" משה רבינו מצווה לנקום את נקמת בני ישראל במדינים לפני פטירתו. ומפרש רש"י שאף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה זאת בשמחה ולא איחר או דחה את המשימה. לכאורא מנין לו לרש"י שמשה עשה זאת בשמחה, שמא עשה זאת מתוך עצבות אך פעל מידית משום ציווי הקב"ה. מפרש "הכלי יקר" שההוכחה באה מזה ששינה משה מדברי הקב"ה. בעוד שציווי ה' היה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך", שינה משה רבינו ואמר: "לתת נקמת ה' במדין", וזאת כי אמר משה בליבו אם אומר להם את הדברים כהוויתם שעליהם לצאת למלחמה במדין בשביל כבודם ולאחר מכן אני נאסף אל עמי, יאמרו בני ישראל: אנו מוותרים על הנקמה ואל ימות משה. לפיכך שינה ואמר: "לתת נקמת ה' במדין" – הנקמה היא לכבודו של הקב"ה ועליה אין לכם רשות לוותר. מסר בצורה חכמה כזאת נובע רק אם מקורו בשמחה ולא בעצב. חז"ל שביטאו במדרשם את גדלות רוחו של משה רבינו, ציינו באותו מדרש שלא כל אחד זוכה להתעלות לדרגה כה רמה. אפילו ענק רוח כיהושע בן נון לא זכה לנקיות מוחלטת כל כך מנגיעות כמשה. וכך אמרו במדרש רבה (במדבר כ"ב) אמרו רבותינו, כתוב ביהושע (א,ה) "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", והיה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו. ולמה נתקצרו שנותיו עשר שנים? בשעה שאמר הקב"ה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תאסף אל עמך", ואף על פי שנתבשר בשורת מוות, לא איחר הדבר אלא נזדרז "וישלח אותם משה", אבל יהושע כיוון שבא להילחם עם ל"א מלכים, אמר: אם אני הורגם מיד, מיד אני מת, כמו משה רבינו. מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם שנאמר (שם יא): "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה", אמר לו הקב"ה: וכל עשית? הריני מקצר שנותיך י' שנים. אמר שלמה (משלי יט,כא) "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". אנו איננו רשאים להטיל דופי כלשהו בגדולי הדורות הקודמים, אולם חז"ל ברוח קדשם חשפו אבק של נגיעה אפילו אצל יהושע בן נון לעומת שמחתו של משה רבינו, ובזה ביקשו ללמדנו לקח רב ולומר: כי תפקידו של האדם לא לחקור אחר העתידות ולא לנסות לצפות מה הקב"ה יעשה, תפקידו של האדם הוא להשתדל לבצע את משימתו בצורה הטובה והיעילה ביותר, ועצת ה' היא תקום. סיפור מאלף מצינו בגמרא (שבת קנ"ו) על בתו של רבי עקיבא שאמרו עליה החוזים בכוכבים שביום כניסתה לחופה יכיש אותה נחש ותמות, והיה רבי עקיבא חושש מכך. ביום חופתה נטלה הבת את המבכנה נעצה אותה בסדק שבקיר, ואירע שננעצה בעינו של נחש. למחרת כשנטלה את מבחנתה מצאה שהנחש נסרק עימה (מת). שאל אותה אביה: מזה עשית? אמרה לו: בערב, הגיע עני וקרא בפתח. כיון שהכל היו עסוקים בסעודה איש לא שם לב אליו, קמתי אני, נטלתי את המנה שהייתה מוכנה עבורי ונתתיה לו. אמר לה רבי עקיבא, כיון שעשית מצוה, זו הצילה אותה מן המוות, כאמור (משלי י,ב) "וצדקה תציל ממוות". רבי עקיבא לא פנה לשאול בחוזי כוכבים למיניהם. אבל דבריהם הגיעו לאוזניו והדבר גרם לו לדאגה מסוימת. בכל זאת לא עלה על דעתו של רבי עקיבא לעכב את נישואי בתו או לפעול בדרך כלשהי מול רצונו יתברך גם אם יש בזה חלק קשה עבורו. מה שבסופו של דבר הציל את חיי הבת היה צדקה והחסד שעשתה עם הנצרך. אם אמנם אפילו נגזרה גזירה, הצדקה היא שהעבירה את רעתה כנגד כל התחזיות של החוזים בכוכבים. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים