חשיפת הכותל המערבי ומנהרותיו חשיפת הכותל המערבי ומנהרותיו מאת: דן בהט
במחצית השנייה של המאה ה-י"ט, עבדו חוקרים באזור שמצפון לרחבת התפילה; צ'רלס וילסון בשנת 1864 וצ'רלס וורן בשנים 1870-1867. הם גילו לא רק את המשך הכותל צפונה, אלא גם מערכות מבנים שאת פשרם לא ידעו, הם נתנו להם שמות המשמשים את הארכיאולוגים עד ימינו, אם כי ברור לנו כיום שמשמעותם שונה, ממה שהם שערו. כך בדרך משל, "מעבר הסתרים", "המסילה העולה", ועוד שמות מעין אלה, הם דוגמא לשמות שנתן צ'רלס וורן למבנים השונים. הכניסה למנהרות הכותל כיום היא דרך חדר, שוורן כינה אותו "אורוות החמורים". לאורך מעבר הסתרים מצד צפון נראית מערכת קמרונות, חלקם פתוחים והאחרים סתומים, אולי בשל עפר שנפל לתוכם ברבות השנים או שמא בשל הפיכתם לבורות מים וביוב. תאריך בנייתה של מערכת קמרונות זו אינו ברור, אך נראה שהיא מן התקופה הערבית הקדומה. מערכת הקמרונות הזו נבנתה במקומו של גשר גדול שעבר בימי בית השני בתוואי זה ואשר חיבר את שני צידי העמק המרכזי של ירושלים (עמק המכונה בכתבי יוסף בן מתתיהו בשם הטירופיאון). חיבור שני חלקי העיר נועד לא רק להקל על הדרים בעיר העליונה (הרובע היהודי של ימינו) העולים להר הבית, אלא גם כדי להעביר את אמת המים הגדולה שהוליכה מים לירושלים מבריכות שלמה - אל הר הבית, לצורך טיהורו ושטיפתו. קשה לנו לשחזר את גודלו של הגשר. נראה שהמורדים בירושלים הרסוהו בראשית המרד הגדול על מנת למנוע מן הרומאים מעבר אל הר הבית. עם גירוש הצלבנים מירושלים בימי צלאח א-דין, בשנת 1187, החלה בירושלים פעולת בנייה גדולה של מבני ציבור מוסלמיים לאורך הכותל המערבי ולאורך תוואי הגשר העתיק, שקשתותיו עדיין היו גלויות עד אותה תקופה. גם הכותל המערבי היה גלוי לכל אורכו ונחשב אז בשל עוצמתו, לחומת העיר המזרחית. מעבר הסתרים צמוד לצלעו הדרומית של הגשר הגדול. במבט אל קמרונות הגשר ניתן לראות שהגשר נבנה משני גשרים צרים המקבילים והדבוקים זה לזה. דומה שצורת בנייה זו, העקבית לכל אורכו של הגשר, נובעת מן העובדה שהבנאים המוסלמיים לא השתיתו את הגשר על הסלע, אלא על שרידי המבנים מימי הבית השני, הקיימים בעיקרם במפלס נמוך יותר. בניית שני גשרים צרים במקום גשר אחד רחב על שרידים קדומים אלה, הייתה קלה לאין ערוך מאשר בניית גשר אחד רחב. המסדרונות הצרים הנראים צפונית למעבר הסתרים הם יסודות של קפלה על שם אגידיוס הקדוש שנבנתה על הגשר בתקופה הצלבנית. את צורת המבנים מימי הבית השני והשתלבותה של הבנייה המוסלמית ניתן לראות דרך חלון שבתחתית מסדרונות אלה, אשר דרכו משתקף "אולם ההרודיאני", חלקי הגשר עם המבנים הצמודים אליו, (הנקרא בפי וורן ה"מסילה העולה") נשענים עליו. זוויות האולם ההרודיאני מכתיבות את הזוויות והפניות של הבנייה המאוחרת. לאחר מעברים צרים אלה ממשיך הגשר מזרחה אל חדר ובו קמרון גדול יותר. עד כאן הגיע וורן בעבודתו באזור הר הבית. קמרון זה הוא כמעט המזרחי ביותר במערכת הקמרונות. מעבר לו מזרחה נמצא הקמרון הנקרא בפי העם "קשת וילסון", שהוא הגדול מבין קמרונות הגשר והוא הצמוד אל הכותל המערבי. בקיר הדרומי של האולם, שנבנה מחדש בשלהי התקופה הביזנטית, יש שני פתחים: ניתן לעבור דרכם אל שני חדרים נוספים (הימני שבהם סתום היום), שאף הם חלק ממערכת המבנים האדירה שמימי הבית השני. איננו יודעים למה שימשה מערכת הבניינים ובכללה "האולם ההרודיאני" בימי הבית השני, אבל ברור שהבניינים הללו היו מבני ציבור. לא נותר, אפוא, לחכות לאותה תגלית שתאפשר לדעת באיזה מבנים מימי הבית השני מדובר כאן. במהלך החפירה נתגלו באולם אבני בליסטראות שמיעוטן מוצגות באולם ואשר מעידות על קרבות במקום בזמן המרד הגדול. הקמרון שנמצא מזרחית לאולם נסמך על קירותיו ההרודיאניות ולפיכך הקמרון הזה מאוחר. מצפון נתגלה חדר ובו מערכת מדרגות, שהייתה אולי חלק מרחוב מדורג מימי הבית השני שעלה לבניין שאיננו קיים עוד. משמאל נראית פינה חיצונית של "האולם ההרודיאני" והנה היא בנויה במתכונת חומת הר הבית, חומות מערת המכפלה בחברון וחומת אלוני ממרא שליד חברון. אבני הבניינים הללו מסותתות בדרך הסיתות ההרודיאני. נוסף לנו אפוא מבנה רביעי הבנוי במתכונת הרודיאנית שנתגלה בארץ ישראל, בנוסף למבנים הנ"ל, ומכאן ברור אפוא שחשיבותו של "האולם ההרודיאני" הייתה רבה. צפונה לכאן נמצא אולם גדול שהוא האולם הגדול ביותר במערכת מנהרות הכותל. זהו מבנה בעל ארבע צלעות גדולות. המזרחית שבהן נשענת בכותל המערבי הנראה כאן היטב, ואילו הצלע המערבית, שבה נתון כיום דגם בית שני, שימשה כבור מים למבנה הבנוי מעליה, עקבות הטיח האטום למים נראים בחלקה העליון. למה שימש אולם גדול זה, שהיה נעדר כל פתחים או רצפה כאשר התגלה המבנה הזה משמש דוגמא יפה לאותם מבני תמך, אשר כל תפקידם היה להגביה עד מפלס רחבת הר הבית ולשמש יסוד למבני הציבור המוסלמיים שהוקמו בעיר בשלהי ימי הביניים. המבנים המצויים מעל האולם פונים בחזיתותיהם הן להר הבית במזרח והן לרחבה שלפני הכניסה לשער השלשלת בדרום. בתקופה הביזנטית נבנתה בריכת מים בסמוך לנדבך רבא. מאחר ואת טיח הבריכות המיוחד, שנועד לחסום את חלחול המים, לא ניתן היה להצמיד לאבני הכותל בשל סיתותן המיוחד, ננקט פתרון ייחודי. בצידה המזרחי של הבריכה, נבנה קיר מחוספס שהוצמד אל אבני הנדבך רבא באמצעות טריזי אבן שנתחברו אל תוך שקעים מלבנים שנחצבו באבני הנדבך רבא, שקעים אלה נראים כיום בברור באבני הכותל. על קיר מחוספס זה, הותקן טיח הבריכה. דומה שבריכה זו נבנתה במהלך התקופה הביזנטית (330 - 640). קטע הכותל המערבי הנראה כאן מעניין ביותר: בתחתיתו ניתן להבחין בנדבך הרודיאני טיפוסי. גובהם של הנדבכים ההרודיאניים נע בין 1.1 ל- 1.25 מטר ואכן נדבך כזה, מסותת להפליא, נראה בתחתית המדרגות. הכותל המערבי עמוק במקום זה בעוד מספר נדבכים, ובעומק של כ- 6 מטר מתחת למפלס הנוכחי עובר רחוב מימי הורדוס, המוכר לנו מקטעים אחרים של הכותל המערבי. מתחת למפלס זה, בעומק של כ- 4 מטרים נוספים מצוי הסלע הטבעי שעליו הושתת הכותל. הורדוס בנה את חומת הר הבית בבנייה יבשה, ללא כל טיט המחבר בין האבנים, בשל כך החליטו מהנדסיו של הורדוס לייצב את כותלי הר הבית ע"י הנחת אבנים גדולות במיוחד. מסיבה זו נבנה נדבך עצום המכונה "נדבך רבא", דהיינו רב הנדבכים הגיע בגובהו לכדי 3.3 מטרים. אבניו היו גם ארוכות במיוחד, והגדולה שבהן, המוכרת לנו, מגיעה לאורך של 13.60 מטר עובייה של האבן להערכת החוקרים, היא בין 3.5 ל- 4.6 מטרים. משקלה הוא, אפוא, כ- 570 טון. אבני ה"נדבך רבא" הן הגדולות באבני הבנייה שנתגלו עד כה בארץ (אורך השנייה בגודלה 12.05 מ'; השלישית - 2.19 מ'; הרביעית - 8 מ'). אבני הנדבך לחצו על הנדבכים שתחתיהן ועל ידי כך ייצבו את חלקו התחתון של הכותל והפכוהו עמיד יותר לרעידות אדמה, נראה גם שהסיבה לבניית נדבך אדיר זה הייתה בשל שימושן בתמך לבסיס של קמרון שנמצא בהר הבית פנימה, שקיומו הוכח בבדיקות פיזיקליות שונות אם כי מידותיו לא נודעו תקרתו של קמרון זה חשובה מאד. נתוניו המדויקים יכולים לשפוך אור על מידותיו של הר הבית בתקופת בית שני הקודם לימי הורדוס. בקטע הכותל הנראה לפנינו ניתן לראות ארבע מאבני ה"נדבך רבא", והגדולה שבהן, היא נראית כאמור, מול גרם המדרגות היורד מהאולם הגדול. נראה שאת תולדותיו של קטע זה בכותל יש לשחזר כך : עם תום המרד הגדול הופלו אבני הכותל המערבי אל הרחוב שמתחתיו, אולי עוד בימי טיטוס ולוחמיו. עדויות למצבור אבנים מעין זה נתגלו הן בחפירותיו של פרופ' בנימין מזר בקטע הרחוב המצוי בדרום הכותל המערבי והן בחפירתו של צ'רלס וורן בפיר (בשנת 1867) מתחת לקשת וילסון. משהגיעו המפרקים עד למפלס של הנדבך הגדול, שוב לא יכלו להפיל את אבניו. הם ניסו לפרקו על-ידי ריסוקו בעזרת אזמלים, אך נכשלו מסיבה זו אנו רואים את חלקו העליון של ה"נדבך רבא" שבור ולא מיושר. כאשר החליטו המוסלמים לשקם את הכותל המערבי - כנראה במסגרת שיקום הר הבית בשלהי המאה ה-ז' או במאה ה-ח' לסה"נ - נאלצו לבנות קטע מן הכותל באבנים קטנות כדי למלא וליישר את הנדבך הגדול, שרק בחלקו נותר שלם. לאחר מכן הם בנו את הכותל באבנים מסותתות היטב, אך אינן משתוות ביופיין ביופיין לבניה מתקופת הורדוס. רעידות אדמה נוספות גרמו לתיקון מכוער של חלקו העליון של הכותל - אולי בעקבות רעידת האדמה הגדולה שפקדה את ירושלים בשנת 1033. בתקופה הביזנטית (330 - 638) הותקנה בריכת מים גדולה במקומו של האולם הגדול, הבריכה הוצמדה אל הכותל המערבי בעזרת טריזי אבן שנתקעו אל הכותל. טריזים אלו נראים כחורים מלבניים באבן הגדולה. ה"נדבך רבא" לא הקיף את הר הבית כולו ואף לא נמשך לכל אורכו של הכותל המערבי, אלא נקבע, עד כמה שידוע לנו כיום, רק באותם קטעים שנראו למהנדסיו של הורדוס כרגישים במיוחד, בקטע זה, שבו נראה ה"נדבך רבא" בכל גודלו, הועמקה חפירת מנהרת הכותל לנדבך נמוך יותר, על מנת לאפשר למבקרים להתרשם מעצמתו וממידותיו של הנדבך האדיר הזה. ה"נדבך רבא" מסתיים בקצהו הצפוני ב"שער וורן". זהו אחד מארבעת השערים שהובילו מהרחוב ההרודיאני העובר לאורכו של הכותל המערבי אל הר הבית. שמו של השער - "שער וורן" ניתן לו על ידי החוקר הבריטי צ'רלס וילסון שסקר אותו ב- 1864 וקרא אותו על שמו של צ'רלס וורן - החשוב בחוקרי הארכיאולוגיה של הר הבית. (מאוחר יותר, גם וורן עצמו חקר את השער). כשהורדוס בנה את השער הזה, הוא יצר רחבה קטנה ומרוצפת לפני השער וממנה נכנס עולי הרגל למעבר ארוך (28.5 מ') רחב (5.5 מ') וגבוה מאוד (10.70 מ'), ולאחר שעבר במעבר הזה עלה במערכת מדרגות עד לפני ההר, מולו הוא ראה לבטח, את המחיצה שמנעה מהנכרים את הכניסה לעזרה הפנימית יותר. כשהורדוס בנה את השער הוא התקין, ודאי, משקוף עשוי אבן אחת, שהרי גם מפתן השער עשוי אבן אחת שממנה נחשף עד כה קטע של 8.17 מ', אך ברור שאבן המפתן ארוכה יותר מכן. המבנה מוזכר תדירות במכתבים מן הגניזה הקהירית בשמו "המערה". יש לציין שאחד המנהגים היותר חשובים של היהודים שעלו לרגל לירושלים היה להקיף את הר הבית ולעצור ליד כל אחד משעריו ולהתפלל תפילה כלשהי (ראה במבוא). בין כתבי הגניזה נמצא קטע שכינויו "תפילת השערים" וממנו אנו למדים מה נאמר באותן התפילות. בתפילה זו נזכרים שמות יהודיים מסורתיים לשערים אך קשה לזהות את השערים בביטחון מוחלט אם כי ידיעותינו בנושא זה מרובות. בשנת 1033 פקדה את המקום רעידת אדמה חזקה והמבנה התמוטט. יהודי המקום פנו בבקשת עזרה לשיקום אל יהודי מצרים. כך נבנתה הקשת, הדומה בסגנון בנייתה בקצה השער לשער היחיד והשער המשולש שבכותל הדרומי שאף הם נבנו במאה ההיא. קטע הכותל שמכאן צפונה הינו מעין טלאי תיקון גדול שכנראה נעשה אז בתקופה זו. הצלבנים השמידו עם בואם את הקהילה היהודית שהייתה אז בעיר. לפיכך לא היה עוד צורך בבית כנסת הם סתמו את השער - (אולי הסתימה הנראית כיום) חלל השער הפך לבור מים גדול, המובא בספרות המדעית כבור מס' 30, במערכת הבורות של הר הבית. צמוד לשער וורן, בקצה המדרגות, נמצא מבוא קטן שבו רואים מצד מזרח קטע מהכותל המערבי. קטע זה נחשב כקרוב ביותר לאבן השתייה - מקור קדושת הר המוריה והר הבית, מקומו של ארון הברית בימי בית ראשון וקודש הקודשים בימי בית שני. בור מים נוסף נמצא מצפון לכאן ואף הוא מתקופת הממלוכים (דהיינו המאה ה-י"ד לסה"נ), גם בו ניתן לראות את הפתחים בחלקו העליון, המובילים לחצר שנמצא מעליו. מכאן ואילך לא הורחבה החפירה אלא עד כדי התקנת מנהרה ארוכה וצרה. מצד שמאל ניתן לראות בחיזוקי בטון וברזל, התומכים קירות של חלק ממכלול מבני התמך שבנו המוסלמים ואת המילוי שהצטבר במתחם. הסיתות ההרודיאני הטיפוסי היה כדלהלן: לכל אבן הייתה מסגרת שוליים. האבן סותתה באזמל, משולי האבן למרכזה, ועקבות האזמל ניכרים באבן היטב. חלקה המרכזי של האבן הגבנון, הוחלק בעזרת פטיש רב-חודים. בקצה הגבנון סותתו שוליים נוספים, שאינם ניכרים בגובהם אלא באופן סיתותם. סיתות זה של שתי מערכות שוליים (ולעתים גם שלוש) קיים בארצנו רק בסיתות של אבן הרודיאנית ואינו מוכר בשום סגנון בנייה אחרת בארץ. ברחבי האימפריה הוא מוכר גם בתקופות נוספות.
בהמשך המנהרה אנו חולפים שוב דרך שני בורות מים, שסיפקו אף הם מים לבניינים שמעלינו. יש לזכור, שבעוד אנו מהלכים במנהרה הרי שהרחוב שמימי הורדוס העובר לאורך הכותל המערבי הולך ועולה, בשל עליית פני הסלע, והוא יתגלה. במקום זה מפנה לפתע הכותל המערבי את מקומו לסלע יסוד של הגבעה שהייתה מצפון להר-המוריה היא גבעת האנטוניה - סלע טבעי, חצוב היטב, שילך וילווה אותנו מכאן ואילך. סלע חצוב זה משמש עדות להתפתחותו של הר הבית בימי הורדוס. עד ימיו, דהיינו, בימי הבית הראשון, בתקופת עזרא ונחמיה עד לימי החשמונאים ועד בכלל, היה הר הבית בנוי על גבעה קטנה יחסית היא הר המוריה, בהר נחשף סלע היסוד היא אבן השתייה שממנה הושתת העולם - אבן השתייה - היה מרכז המקדש וההר כולו. התחום המקודש לא חרג מעבר לגבולות הטבעיים של הר המוריה, שהפך להיות עם בניית המקדש הר הבית. ההר היה מוקף בגאיות משלוש רוחות, פרט לצפון שבו גילה וורן חפיר עמוק, שהפריד בינו לבין ההר שמצפון לו. מפעלו הגדול של הורדוס היה הכפלת שטחו של ההר על ידי סיפוח הגבעה שמצפון - מערב(הנקראת - גבעת האנטוניה) ומילוי חלקים מן העמקים שמסביב. כך, דרך משל, ברחבת התפילה שליד הכותל המערבי דהיום, עבר העמק המרכזי של ירושלים, עמק הטירופיאון, בעומק רב מתחת לרחבת הר הבית ומשום כך היה גובהו של הכותל במקום זה כ - 30 מטר. הגבעה הצפון - מערבית, היא "גבעת האנטוניה", נקראה כך על שם המצודה שבנה הורדוס בצפונה. גבעה זו, הייתה מרכז של פעילות עוד לפני ימיו של הורדוס. כאן נבנתה, כנראה בשלהי ימי בית ראשון, מצודה שנקראה בשם "הבירה" (דהיינו המצודה). המצודה נזכרת לראשונה רק בימי נחמיה ("שר הבירה"), אבל יש חוקרים הסוברים שכאן היה מגדל חננאל - מצודה שהגנה על הר הבית מצפון עוד בימי הבית הראשון ואשר שוקמה בימי נחמיה. מצודה זו אף שימשה כמקום מושבם של השליטים לבית חשמונאי שהם גם ביצרוה. מפעלי המים של מצודה זו זכו כנראה לתיאור מלהיב ב"אגרת אריסטאס", מקור מן הספרים החיצוניים (מן התקופה ההליניסטית, המאה הג' לפנה"ס). מצודה חזקה וחשובה זו עמדה במקום שבו נמצאת כיום הפינה הצפון מערבית של הר הבית. כשהרחיב הורדוס את הר הבית הוא סיפח אליו את שטחה של המצודה, פירק אותה ואף חצב את הסלע שמתחתיה, על מנת ליישר את השטח שסיפח אל הר הבית ולהביאו לגובה הרחבה בפסגת ההר. נראה שבחומר המחצבה הזה השתמש לסתימת הנחלים שסופחו זה מקרוב אל ההר ובאבנים השלמות השתמש לבניית כותלי הר הבית. במנהרות הכותל ניתן לזהות את הכניסה לתחום גבעת האנטוניה על פי הסלע הטבעי של אותה גבעה. עקבות של חציבות ניכרים בכמה מקומות, ונראה שמדובר כאן בשרידים כלשהם הקשורים במבני "הבירה", שהייתה בזמנה על הגבעה , אלא שבמצב ידיעותינו כיום איננו יכולים לדעת הרבה על מבנה חשוב זה. במנהרה ניתן להבחין חליפות בסלע טבעי ובבניה שתמשך עד לחדר רחב מעט יותר ובו אבן גדולה מאד המונחת באתרה. חדר זה עומד כולו בסימן התקופה הקדם הרודיאנית. באתר גבעת האנטוניה היו בורות חצובים בסלע שסיפקו מים למצודת "הבירה". המנהרה חוצה אחד הבורות הללו שנחתך כאשר חצבו הבנאים של הורדוס את הרחוב לאורך הכותל המערבי. תוך כדי סיתות הגבעה נחתך הבור, וכך נראות אבני בנייה גדולות שנקבעו במקום כדי לסתום את חלקו של הבור שנותר על הר הבית. שלוש מדרגות שהורידו אליו בזמן שעדיין שימש נותר חצובות בסלע. בור המים, הנראה בקצהו הצפוני של החדר, מתחת למפלס הרחוב, הוא ככל הנראה מאוחר יותר (אולי מהתקופה הביזנטית, עפ"י סגנון בנייתו). יתכן כי הבור המאוחר יותר איננו אלא קצהו הנמוך ביותר של בור מן התקופה הקדם הרודיאנית אולי אף חשמונאית. מעניינת דרך טיפולם של מהנדסיו של הורדוס במקום זה: הרחוב שמימי הבית השני, שטיפס ועלה מדרום לצפון, הגיע כאן לגובה המנהרה של ימינו. אנשי הורדוס החליטו להשאיר את מחיצתו החיצונית של הבור (דהיינו חלקו שמחוץ להר הבית) כבור לאיסוף מי גשם מן הרחוב ומן הכותל. לכן הם עקפו את הבור, וניתן להבחין ברחוב, המרוצף היטב והמצוי כאן מעבר לאבן הגדולה עד להתחברותו להמשך הרחוב. לאבן הגדולה שהונחה במקום על ידי הורדוס, היו שני תפקידים: האחד לתמוך באבני ריצוף הרחוב לבל תחלקנה במשך הזמן אל תוך הבור, והשני - כדי למנוע מן האנשים ההולכים ברחוב ליפול לתוכו. כדאי להדגיש, שהמבקר רואה כאן בפעם הראשונה במערכת המנהרה מתקן כלשהו הקשור להר הבית בתקופה החשמונאית, במקרה זה בור מים. הבור קדם למפעלי הבנייה של הורדוס, שכן הלה חתך את הבור בעת הרחבת ההר. מצפון לבור זה מופיע קטע מן הרחוב ההרודיאני בכל יופיו. אבני ריצוף גדולות ומהוקצעות כדבעי, ולכל אבן יש סיתות שולים עדין. שני העמודים הנראים משמאל עומדים באתרם עוד מימי הבית השני. בסגנונם הם נראים כמו עמודים בכמה ממערות הקבורה שסביב ירושלים (כדוגמת "קבר בני חזיר"), ואין ספק בתאריכם. הם משתלבים כיום ביסודות המבנה מן התקופה הממלוכית הנמצא מעלינו. במאה הי"ד לא טרחו בוני המבנים הללו להשתיתם על הסלע הטבעי והסתפקו כאמור בהנחתם על המבנים שמימי הבית השני, בידיעה שהללו מבוססים היטב וניתן לתמוך עליהם גם בניינים גדולים. האזור במנהרה שבו החל להופיע הסלע הטבעי נמצא בתחום המחצבה ההרודיאנית שממערב להר הבית. בנקודה זו עבודות סלילת הרחוב לאחר חציבתו לא הושלמו. ניתן להבחין כאן בגושי סלע שלא נחצבו, ולמעשה - בגמר הכותל המערבי במפלס הרחוב. הריצוף היפה מגיע עד לגושי הסלע הגדולים. נראה שסוללי הרחוב לא חששו מהיסדקות הריצוף בשל עבודות החציבה והעדיפו להגיע עם הריצוף עד לסלע ממש, כדי שניתן יהיה להחליק את האבנים בקלות יחסית ולהעבירם. לאחר שנחצבו, אל אתר הבנייה. יש לציין, שבכל מקום שבו נתגלתה מחצבה ובה טביעות של אבן שהוצאה ממנה - תמיד צלע אחת של האבן שהוצאה מגיע לאורך של 1.1 - 1.2 מ', דהינו הגובה הממוצע של נדבכי הכותל, וברור שכאן נחצבו האבנים שנלקחו לבניית הכותל המערבי. אנו משערים כי החציבה העצומה שחצבו הבנאים של הורדוס על הר הבית כדי ליישר את פינתו הצפון-מערבית ולהביאה לגובה רחבת הר הבית, והחציבה לאורך הרחוב שממערב להר, הייתה כה גדולה עד שדי היה בה להספקת אבן לבניית כותלי הר הבית. אם אכן כך הדבר, הרי שיש לשוב ולבדוק למה שימשו המחצבות שבמערת צדקיהו, ואפילו מהו העמוד הגדול המונח עד היום במגרש הרוסים - ואשר מיוחס לחוצבי האבן של הורדוס. כדאי לשים לב לכותל כפי שהוא נראה מעל הרחוב. יש בו הרבה תיקונים ותוספות מימי הביניים, מן התקופה שבה נבנה בניין המנג'כיה שמעלינו. עם זאת, נשתמר כאן הסלע הטבעי, וממנו ניתן ללמוד כי הורדוס ומהנדסיו החליקו את הסלע הטבעי לאחר חציבתו ואף יצרו חיקוי של אבני הכותל בסלע. ההולך לאורכו צפונה לא יכול היה לדעת היכן הכותל בנוי והיכן הוא חצוב ומסותת בסלע הטבעי, תוך כדי חיקוי סיתות האבן של כותלי הר הבית. עבודת סיתות עדינה זו לא הושלמה אף היא - כנראה בשל מותו של הורדוס. ניתן להבחין בסתימה בגובה הכותל. הסותמים השתמשו גם באבנים הרודיאניות חתוכות. מדובר כאן בתעלה כלשהי שהובילה מים להר הבית ואשר נסתמה אולי במאה הי"ד, אך הדבר לא הוברר עד כה. על גוש הסלע הגדול נראה חריץ הדומה למרזב. נראה שהוא נחצב כדי להפריד בין גושי האבן כחלק מפעולת החציבה. החציבה נמשכת גם בחדר הצפוני יותר שבו ניתן להבחין בסימני הסיתות. האבנים הגדולות שהוצאו מכאן השאירו אחריהן כאמור רישום בסלע, ומכאן ניתן ללמוד על גודלן. כל הקירות שמסביב הם מבני תמך של בניין המג'כיה שמעלינו. מצד ימין נראה קטע נוסף של הכותל שכבר הושלם, וניתן להבחין בו בשני נדבכי אבן שסותתו במכונת הסיתות ההרודיאני בצורה כה מושלמת, עד שקשה להבחין אם סיתות בסלע לפנינו או אבן בנויה. מכאן צפונה צמוד לכותל מבנה תת קרקעי, אולי מימי הביניים. תקרתו עשויה לוחות אבן שהושענו אל הכותל המערבי וניתן להתרשם שמדובר כאן במעין מעבר, שכן הוא גבוה ורחב יחסית. איננו יודעים את תאריכו וכן מאין בא ולאן המשיך, אך יתכן שכוונת בוניו הייתה לאפשר מעבר ממבני התמך של בניין המנג'כיה צפונה. הכותל המערבי פנה ליד שער הברזל ויצר כעין בליטה, כדי 2.5 מ' לערך מקו הכותל. קשה לדעת מדוע הורחב כאן הר הבית תוך יצירת בליטה זו. לבליטה הזאת שמו לב גם חוקרי המאה ה- י"ט וילסון וורן, אבל הם לא ידעו להסבירה. אחת ההצעות הייתה שמדובר כאן במגדל הדרום-מערבי של מצודת האנטוניה, שהייתה מצפון, אך הדבר לא נראה לנו סביר. יש לציין, שבפינה הצפון-מזרחית של הר הבית, בסמוך לשער האריות, יש בליטה דומה וחומת הר הבית מעובה ביותר, ואולי בשני המקומות נועד הדבר לחזק את פינת ההר ותו לא. מכל מקום חסרים לנו עדיין נתונים כדי לדעת במה מדובר. בין האבנים הללו יש שתיים הראויות לתיאור מפורט, הואיל וברור שכשאבנים הללו הובאו לכאן מן המחצבה הן היו גסות ביותר בפניהן, במחצבה נרמזו השוליים רק באופן קלוש, ורק לאחר שהאבן נקבעה במקומה, היא הוחלקה, עד שהובאה למראה האופייני של אבן הרודיאנית. ניכר כי סיתות שתי האבנים לא הושלם, ועל פי עקבות האזמל ברור מה היו שלבי העבודה: הסתת החל בצד ימין וסיים את השוליים אז עבר למרכז האבן והחל לסתת, אלא שכאן חדל ממלאכתו והיא לא הושלמה. אלו הן שתי האבנים היחידות מבין מאות אבני הכותל המוכרות לנו, שלפיהן אפשר לקבוע בבירור שסיתות האבן ההרודיאנית נעשה כשהאבן כבר הייתה מונחת במקומה בכותלי הר הבית. על מנת לסיים את בניית הכותל המערבי לכל אורכו היו צריכים מהנדסיו של הורדוס לחצוב ולסתת את גבעת האנטוניה בצדה המערבי. עם התקדמות הבנייה של הכותל המערבי צריכים היו המהנדסים לחצוב במעלה גבעה זו תעלת יסוד כבסיס לכותל המערבי. רוחבה של התעלה מצד מערב היה כמטר. אנו הולכים בשרידי תעלת יסוד זו עד שאנו מגיעים לסולם, שיעלה אותנו בתוך אותה תעלת יסוד. מאחורי הסולם ניתן להבחין בהמשך החציבה ובהפסקת עבודות החציבה והסיתות של הגבעה. משום כך איננו יכולים להמשיך צפונה ועלינו לטפס במעלה הגבעה, וזאת נעשה בעזרת הסולם. הסולם בנוי בתור תעלת היסוד ההרודיאנית, שחתכה את הגבעה כעוד לפני חציבתה הסופית של הגבעה. אין צורך לעלות עד לראשה של הגבעה הואיל ובחציבת תעלת היסוד נחתכה גם תעלת מים קדומה. כאמור, עומדים אנו ותמהים כיצד השכילו הבנאים להרים ולהניח במדויק, אבנים כה גדולות. שימוש במנופים וחבלים חייב היה להשאיר סימנים על האבן. כנראה שבאבן הושארו זיזים שנועדו להחזקת האבנים ואלו סותתו באתר הבנייה עצמו. רמז לכך יש בתוספתא.
|
לוח עברי
חגים ומועדים