פרשת בהעלותך ה'תשע"א

בס"ד            

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

והאר עינינו בתורתיך

המהר"ם שיק זצ"ל פתח פעם את שיעורו הקבוע בישיבה בדברי חיזוק בלימוד התורה וכך אמר: "הגמרא במסכת יומא דף לה: אומרת, שרבי אליעזר בן חרסום מחייב את העשירים, והלל הזקן מחייב את העניים". גם אני מחייב את מי שאינו נחון בחכמה יתירה. וכך סיפר המהר"ם שיק על עצמו, שבעודו צעיר, נבצר מבינתו לקלוט בפעם הראשונה או השנייה את דברי הגמרא, ונצרך היה לשנות פעמים רבות את משנתו, ולפעמים חזר ארבעים פעם על העניין עד שהבינו לאשורו.

אי יכולתו להבין בנקל את דברי התורה ציער אותו מאוד, ולעיתים קרובות פרץ בבכיות לפני השי"ת באומרו: "רבונו של עולם, אתה ציוויתנו שנעסוק בדברי תלמוד תורתך, והרי לא מצינו שאדם קשה הבנה פטור מתלמוד תורה. לכן, אפיל את תחינתי לפניך, אנא אבינו אב הרחמן, תן לי חכמה בינה והשכל בתורתך הקדושה והאר עיני בדברי תלמוד תורתך", לאחר כל תפילה שלוותה בבכי, חש שליבו נפתח והבנתו מתבהרת, כך נהג במשך תקופה ארוכה מידי יום ביומו.

המהר"ם שיק סיים את דבריו באומרו לשומעי לקחו: "כיום, העולם אומרים עלי שאני יכול ללמוד, למרות שידעתי שטרם הגעתי לקרסולי רבותינו הקדושים. "אני" אחייב את אלו שירצו לטעון לפני בית דין של מעלה, שלא היה ביכולתם להיות גדולי תורה כי ראשם בל עמם. לכן, תלמידי החביבים, אבקשכם-אל תאמרו שאינכם יכולים, אלא תתפללו ותתחננו למי שהחכמה שלו, והבא ליטהר מסייעין אותו.

התפילה וההשתוקקות לקיים את מצוות ה' כמו שאנו מתפללים: והאר עיננו בתורתיך, ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, הינה הרעיון שעומד בשתי פרשיות שבפרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה.

האחד- פסח שני, החג היחיד אשר ניתן להשלימו במועד מאוחר יותר הוא חג הפסח. כמו שנאמר על איש אשר היה טמא לנפש או שהיה בדרך רחוקה ביום ארבעה עשר לחודש ניסן שיכול להשלים את המצווה בחודש השני - חודש אייר, בארבעה עשר יום בן הערבים. אופציית ההשלמה לא ניתנה לחגים ומועדים אחרים, לא ניתן להשלים תקיעת השופר של ראש השנה אחרי שעבר ראש השנה, או סוכה וארבעת המינים לאחר חג הסוכות או בכל חג אחר, וכמו שנאמר: עבר זמנו בטל קורבנו. והשאלה הנשאלת מה זכה חג הפסח שניתן להשלימו על פני מועדים אחרים?

הרבי מרדומסק ואחרים משיבים כי פסח שני ניתן בזכותם של אנשים אשר התאמצו לקיים את מצוות הפסח וכאשר לא עלה בידם בגלל טומאתם, באו להתחנן ולבקש מלפני משה "למה נגרע"? לכן רק בחג הפסח ניתנה אופציה להשלים ביום אחר, כי בפועל רק בו היו אנשים שזעקו למה נגרע, דבר שלא היה בחגים ומועדים אחרים. כמה מוסר השכל שיש בזה, אם דורשים מקבלים.

בזה ניתן להסביר את דברי רש"י בפתח פרשת פסח שני אשר מקשה מדוע פרשה זו אשר נאמרה כבר ביום ט"ו לחודש ניסן נכתבה רק לאחר פרשת הפקודים שפותחת את ספר במדבר  שנאמרה ביום א' לחודש אייר. "ולמה לא פתח בזו"? ומשיב: מפני שהוא גנותן של ישראל שבכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". לכאורה מהי הגנות בזה, הרי עם ישראל לא נצטוו כלל להקריב קרבן פסח במדבר מלבד פעם אחת על פי צווי ה', ורק לאחר שנכנסו לארץ נצטוו לקיים מצווה זו מידי שנה בשנה כמו שאנו מצווים ועושים, וא"כ מדוע זהו גנאי?

י"ל שהגנות היא בזה שלא ביקשו מעצמם להקריב את קרבן פסח במדבר, כמו הטמאים לנפש שזעקו "למה נגרע". מן הראוי היה שבני ישראל מצד עצמם יבקשו מה' להקריב את קרבן הפסח, ובוודאי שהיה הקב"ה נענה להם כפי שנענה לאותם אנשים הטמאים לנפש שאיפשר להם לעשות פסח שני, ואז היו מקיימים את המצווה כל 40 שנה. זו גנותן של ישראל שמפניה נכתבה פרשה זו רק מאוחר יותר.

רעיון ההשתוקקות לקיים את מצוות ה' נמצא גם בפתח פרשתנו הפותחת אודות הדלקת מנורת בית המקדש " דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות..." אמרו חז"ל במדרש רבה אתה מוצא למעלה אחד עשר שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב, וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיא של לוי, ומי היה נשיאו של לוי? זה אהרון... ואהרון לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי. אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרון אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר, " דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות" הקרבנות כל זמן שבית במקדש היה קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם". לפיכך נסמכה פרשה זו של הדלקת המנורה לפרשת הקרבת הנשיאים.

נכון שחלשה דעתו של אהרון שאינו מקריב עם הנשיאים, אך מהו שמנחם הקב"ה את אהרון "אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן, שלך גדולה משלהם". וכי לא ניתן להסתפק בלתת לאהרון כמו שאר הנשיאים, מדוע יש ליתן לו גדולה משבטים אחרים? ובכלל מדוע חלשה דעתו של אהרון, הרי כל בר בי רב יודע ששבטו מורם מעם ישראל, שבט זה נבחר לשמש בקודש פנימה וא"כ למה חלישות הדעת שאחרים לפחות נמנו על חונכי המזבח?

גם כאן ניתן להשיב באותו רעיון שאמנם, אהרון היה מורם מעם והוא ידע את ערך שבטו. אך חלשה דעתו ששבטו אינו שותף לחנוכת המזבח הוא רצה לתת יותר לקב"ה ממה שיש לו עד עתה. כאשר מבטאים רצון עז לתת לקב"ה זוכים: "שלך גדולה משלהם"- מקבלים הרבה יותר מהדרישה והבקשה.