פרשת במדבר ה'תשע"א

בס"ד
                           
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"איש על מחנהו ואיש על דגלו "

בפרשת השבוע מצווים בני ישראל על צורת הליכתם וחנייתם "איש על דגלו באותות...יחנו בני ישראל". רש"י מבאר שלכל שבט ניתן סמל משלו ודגל משלו שייחדו אותו משאר השבטים.

אימרה נפלאה נאמרה בשמו של  הגאון ר' יעקב קמינצקי זצ"ל, הוא היה מדייק שהציווי לפקוד את השבטים איש על מחנהו ואיש על דגלו נאמר למשה רק אחרי שהוקם המשכן בפועל והחל לתפקד כבית ה', דהיינו כשנה אחרי יציאת מצרים. מדוע לא נאמר ציווי זה קודם לכן? הרי מקור הדגלים בא משום שישראל חשקו בזה בעת מתן תורה כדברי חז"ל שבשעה שראו את הקב"ה בא עם פמליא של מעלה - מלאכי השרת כשהם מסודרים לפי דגלים כנאמר: "דגול מרבבה", ביקשו ממשה רבנו שגם הם רוצים בזה, ואם הקב"ה רצה להענות למבוקשם, כמו שאנו אכן רואים, מדוע לא עשה זאת מיד עם קבלת התורה?

הסביר הרב קמינצקי זצ"ל שההתבדלות השבטית של כל אחד מהשבטים עלולה היתה להיות גורם מפלג בעם, דבר שהוא לכל הדיעות בלתי רצוי, ואשר על כן לא נענה הקב"ה מיד להעמידם איש על מחנהו ואיש על דגלו. אולם לאחר שהמשכן הוקם והוצב במרכז המחנה, כאשר במרכזו הארון והלוחות, אז היה מקום להעניק ביטוי ייחודי לכל שבט ושבט מבלי לחשוש שבכך ייגרם פילוג כלשהו. משום שכאשר יש דבר מרכזי שכולם מתאחדים מסביבו ניתן לבטא גם את מעלת היחיד. על כן התעכב צווי זה עד לאחר הקמת המשכן שבמרכזו ארון עם לוחות העדות.

הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל כתב לקהילה אחת שציינה עשור לכהונתו של רב הקהילה שלהם ברוח דברים אלו, וכך כתב: שהרי זה דבר ידוע כי בעיירות גדולות, עמד שעון העיר במקום גבוה, באופן שאם היו רוצים להגיע אליו היו מוכרחים להשתמש בסולם. הפיקחים היו אומרים שהעמדת שעון במקום גבוה דווקא, יש לה שני טעמים: אחד חיצוני ואחד פנימי, הטעם החיצוני הוא בכדי שייראה גם ממרחק, אבל הטעם הפנימי הוא שמאחר שעיקר ענינו של שעון העיר הוא בכדי שהקהל יכוון את השעה על פיו, הרי אם היה השעון עומד במקום נמוך אז היה כל אחד ניגש אליו ומכוון את הזמן של שעון העיר בהתאם לשעונו הפרטי ולצרכיו, וממילא היתה מתבטלת על ידי כך המטרה של שעון העיר, עכשיו שמעמידים את שעון העיר במקום גבוה, ואין בידו של היחיד לגשת אליו ולהתאימו לשעונו הפרטי, הרי בהכרח שהוא מכוון את שעונו הפרטי על פיו של שעון העיר.

מסיים הרב הוטנר זצ"ל את מכתבו: בעוונותינו הרבים נמצאים לדאבוננו, הרבה אנשים שאינם מבינים שיש להעמיד את התורה במקום גבוה. ומכיוון שהיא עומדת במקום נמוך שהרי תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה יכול לעסוק בה. ישנם יהודים הניגשים אליה ומתאימים אותה לדעתם הפרטית, וכל ענין של התורה מתבטל על ידי כך.

התורה מורה לנו כי האותות והדגלים של כל שבט ושבט ומימוש יחודו ומעלתו של כל יחיד ויחיד הוא בא רק לאחר שהמצאנו מקום גבוה להעמיד עליו את המשכן והתורה באופן שהגובה הזה שולל את האפשרות מכל יחיד להפעיל את דעתו כפי הנראה אליו... רק אז ניתן לבטא את יחודיותו של כל אחד. תפקידינו בראש ובראשונה להציב במרכז את התורה המכוונת ומורה את הדרך והשעה הבסיס המשותף לכולנו, ואזי ניתן לכל אחד לבטא את יחודיותו.

סיפר פעם הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל שהוא שבת באחת השבתות בראדין אצל מרן החפץ חיים זצוק"ל, לאחר שהתחיל את הקטע בזמירות שבת: "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת בדת מחללו, שכרו הרבה מאד על פי פעלו, "איש על מחנהו ואיש על דגלו". אמר החפץ חיים : יש שני סוגים של שומרי שבת, יש מי שהוא "מקדש שביעי כראוי לו" – מקדש את היום בקדושה ובטהרה, בתפילה ובלימוד תורה יותר מכל יום חול, אזי השבת כראוי לו, לשם כך נבראה השבת והוא מקיימה כראוי. אך יש מי שהוא רק "שומר שבת כדת מחללו", הוא שומר לא לחלל שבת ולא יותר, הוא נקרא בעולם "שומר שבת" אבל "קדושת השבת" חסרה אצלו, הוא לא מרגיש ומתרומם בה ואינו מענגה ברוח הנכונה בתפילה ובתורה, הוא רק נח מיגיעו מכל ימות השבוע.

אמנם נכון שעל שניהם נאמר: "שכרו הרבה מאד על פי פעלו" – וגם מי שרק שמר את השבת מחילול ומלאכה יקבל את שכרו, אך למרות זאת: "איש על מחנהו ואיש על דגלו", אין שני האנשים הללו יזכו לאותו מחנה וימנו על אותו דגל. יש להם דבר משותף והיא "שבת קודש", אך לכל אחד יהיה את המחנה שלו, את הדגל שלו וההבדל ביניהם קיים. כל אחד יכול ליצור לעצמו אחרי מתן תורה - שהיא המכנה המשותף של כולנו את המחנה והדגל שלו לפי מעשיו. יש שיזכו למחנה ודגל חשובים יותר ומיוחדים מהאחר, והכל לפי רוב המעשה.