פרשת אמור ה'תשע"א - ספירת העומר

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"שבע שבתות תמימות"

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה", גדולי המפרשים הרבו לדון במצוות ספירת העומר, מהותה וסודותיה.

אחת מההלכות הבולטות במצווה זו, היא דרישת התורה לרציפות של השבע שבתות "תמימות תהיינה", עד שאנו פוסקים שמי שהחסיר יום מספירת העומר אינו מברך את הברכה של ספירת העומר בימים שלאחר מכן בגלל שחסר לו כבר את "התמימות", כמן כן נפסק בשו"ע שמאחרין תפילת ערבית בליל חג השבועות כדי לא להחסיר משבע שבתות תמימות. מהי הסיבה לחשיבות העצומה ברצף של שבע השבתות והדרישה כי יהיו תמימות?

כדי לבאר זאת יש להבין את דרכי העליה בתורה וקניית סודותיה. משמו של ה"חפץ חיים" מובא רעיון משיב נפש על ההשוואה בין סגולת התורה לבין פנינים ואבנים יקרות, כדברי החכם מכל אדם שלמה המלך (משלי,ג',טו') "יקרה היא מפנינים", וכך פירש: קיים שוני רב בין יהלומים לבין חפצים אחרים. בנוהג שבעולם שאם יחידה אחת של מוצר מסויים מחירה סכום פלוני, אזי כשהכמות גדלה, יוזל מחיר כל יחידה. הריבוי הכמותי גורם לפיחות במחירה של היחידה הקטנה. אולם לא כן ביהלומים ובאבני חן, אם יהלום מסויים מחירו נקוב בסכום, אזי יהלום שכפול ממנו בגודלו שווה יותר מכפליים , כך שערך יחידה עולה עם ריבוי הגודל הכמותי. כיוצא בזה פירש החפץ חיים בתחום ידיעת התורה . מי שהיה למדן גדול, הוא לא למדן זוטר כפול שניים, אלא שמציאותו שונה לחלוטין מחבירו במכפילות שלא ניתן לשערן, כל קטע של ידיעה שבאוצרו של הלומד תורה, שונה היא לחלוטין, מאשר אותה ידיעה המצויה בפי עם הארץ, ואף הופכת אותם למציאות אחרת. כדברי חז"ל אינו דומה מי ששנה מאה פעמים למי ששנה מאה ואחד פעמים.

על יסוד עקרון זה היה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מלמד מוסר השכל אודות יקרת ערך ההתמדה בלימוד תורה. הוא היה מצטט את דברי הגמרא (נדרים נ.) המספרת על רבי עקיבא שבעצת רחל אשתו נדד מביתו והלך ללמוד תורה בישיבתם של אליעזר ורבי יהושע . שתים עשרה שנים תמימות עשה רבי עקיבא בישיבתם, וכתום תקופה זו חזר לביתו ומשפחתו. בעומדו על מפתן הבית שמע מן העבר השני את קולו של רשע אחד שהטיח כלפי אשתו וניסה להסיתה נגד בעלה שכמו נטשה לנפשה. לעומתו הגיבה רחל הצדקנית שאילו היה בעלה שומע בעצתה היה ממשיך ללמוד עוד שתים עשרה שנים נוספות . בשמוע רבי עקיבא כן, מיהר לסוב על עקבותיו, ואכן חזר רק כעבור עשרים וארבע שנים, ואז ליווהו עשרים וארבע אלף תלמידים.

על סיפור זה תמה, הן אמת שנפשו של רבי עקיבא חשקה בתורה שלימה, אולם מאחר שכבר הגיע לביתו, מדוע לא נכנס פנימה לשעה קלה, הרי ידע בבירור שרעייתו שלמה עם כך שיוכל לחזור וללמוד עוד שתים עשרה שנה, ומדוע שלא יכנס לביתו ולו רק לאמירת שלום? אכן, אמר הגר"ח רבי עקיבא ידע את הסוד כי שלימות של עשרים וארבע שנים היא רבה יותר משתים עשרה כפול שתיים, ולפיכך לא רצה שיחול היסח הדעת כלשהו ברצף לימודו.

על אמת גדולה זו יוכל להעיד נאמנה כל צורב שבבית המדרש. אמנם כל שעת לימוד ערכה לא יסולא בפז. אולם בשום פנים אין להשוות שעתיים של לימוד רצוף, לשעה אחת ועוד שעה של לימוד, וככל שמשך זמן התמדה הולך וגדל, כך גדילה תועלתו.

ברוח זו נוכל להבין גם את מצוות "התמימות" שבספירת העומר, כי התורה רצתה ליצור בנו רצף של שבע שבתות תמימות , שכולן תהיינה סולם גדול להתעלות במידות וביראה, ולא שיהיו אלו יחידות מקוטעות של ימים בודדים. אמנם אין לזלזל בכל רגע של התעלות, אולם בשום פנים אינו דומה השלימות המושגת מקטעים קטעים לזו המושגת מרצף מתמיד. רק יחידה גדולה של שבע שבתות תמימות היא שיכולה להכשיר את היהודי לקבלת התורה.