פרשת מצורע ה'תשע"א פרשת מצורע ה'תשע"א בס"ד "מי האיש החפץ חיים" בפרשתינו ישנה הוראה לכאורה תמוהה, שאם הצרעת מכסה את כל הגוף "טהור הוא", כמו שנאמר: "אם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה... את כל עור הנגע... וטהר את הנגע, כולו הפך לבן טהור הוא". בעוד שאם הנגע פגע רק בחלק קטן מגוף האדם טמא הוא, יש להבין, הרי ההיגיון אומר להיפך?! אם נטמא את האדם אשר צרוע רק בחלק מגופו הרי ק"ו שיש לטמא את האדם אשר כל גופו מכוסה בצרעת? התשובה לכך ניתן למצוא במעשינו היום יומי, כאשר מזדמן לידינו פרי או ירק במצב של עובש וריקבון, הם נזרקים הישר אל פח האשפה, אף אחד אינו מנסה להשתמש בהם או לבדוק אולי בכל זאת הם ראויים לאכילה. אבל כאשר מזדמן פרי או ירק שהמראה החיצוני שלהם נאה, אפילו שלפעמים קורה שיש בהם תולעים או ריקבון שאי אפשר היה להבחין בזה קודם, שמים אותם על השולחן ברוב פאר והדר ללא חשש. משום שבמקרה זה כשהמקור הנגוע היה קטן ונסתר לא היה ניתן להבחין בריקבון שנוצר בפנים לאור כך שבחוץ הפרי היה יפה ונקי, ולכן לא חששו לשים אותם על השולחן. כך גם בפרשת המצורע. אם הצרעת ברורה לכולם, אין צורך שישב מחוץ למחנה, הכהן יכול לטהרו גם בתוך המחנה, כיוון שאת מוסר ההשכל לעצמו ולאחרים ניתן ללמוד מזה, כי הרי לא ניתן להסתתר ולברוח מהמציאות הקשה. לעומת זאת, אם הצרעת אינה ברורה כל כך, כתם קטן כגריס יש לאדם מתחת לבגדיו, הוא עלול להסתיר את מעשיו ועונשו שבא בעקבות כך, להמשיך בדרכו והליכותיו. לכן התורה מזהירה שעליו לשבת מחוץ למחנה ולא להתערב בין אחרים וגם הוא בעצמו "טמא יטמא יקרא" כדי לגלות את רשעתו לאחרים לבל יטעו. קל יותר להזהיר מרשעות מפורסמת, אך קשה יותר להיזהר כאשר הרשעות מוסתרת וכלפי חוץ נראה כאילו אין בזה פגם. המדרש בפרשתינו מצטט את המעשה המפורסם שאירע אצל אותו רוכל שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לעיר ציפורי שבגליל העליון, היה אותו רוכל מכריז בקול ואומר: "מי רוצה לקנות סם חיים שיאריך את ימיו"? כך היה שונה ומשלש ומכריז קבל עם ועדה, "מי רוצה לקנות סם חיים"? שמע אותו רבי ינאי, ניגש אליו וביקש ממנו שימכור לו מעט מן הסם של החיים, גם הוא חפץ להאריך ימים! אמר לו הרוכל: "לא. אינני מוכר לך מן הסם הזה, אתה אינך זקוק לסם הזה, לא אתה ולא אלו הדומים לך". הפציר בו רבי ינאי שימכור לו מעט מן סם החיים, ולבסוף נעתר לו אותו רוכל, העלהו לעליית ביתו, הוציא לו ספר תהילים ופתח לו בפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". אמר רבי ינאי: "כל ימי הייתי קורא בפסוק זה ולא ידעתי פשוטו של מקרא, עד שבא רוכל זה והודיעני: 'מי האיש החפץ חיים'"... יש להבין מה היה קשה לרבי ינאי על הפסוק בתהילים שלא הבין בו, עד שבא אליו הרוכל הזה עם "מרכולתו"? ומה חידש לו הרוכל בדבריו? מספר פירושים להסבר העניין נכתבו על כך בספרי המפרשים ואחד מהם קשור לרעיון של ההבדל בין הגלוי לנסתר. לרבי ינאי הוקשה שהכתוב פותח בלשון נסתר: "מי האיש החפץ חיים" ומסיים בלשון נוכח "נצור לשונך מרע", בעוד שהיה לו לומר שניהם בלשון נסתר או בלשון נוכח, משום כך לא ידע פשוטו של מקרא? עד שבא הרוכל הזה והבחין בו רבי ינאי שהיה הרוכל עומד ומכריז בלשון נסתר "מי רוצה לקנות סם חיים", ומכיוון שאין איש למולו היה הרוכל מוכרח להכריז על מרכולתו בלשון נסתר קודם שידבר בלשון נוכח. אולם לאחר שבא אליו הקונה אז היה הרוכל מוכרח לדבר עמו בלשון נוכח. כך הבין רבי ינאי פירושו של מקרא מאותו רוכל, באם אתה רוצה לקנות סם חיים, עליך להפוך את הנסתר לנוכח, לגלות את הרע והמרמה שיש בך ולהוציאם מרשותך, רק אז תרכוש סם חיים. באם תנסה להסתתר ולהיתמם הרי שלא תוכל לעולם לזכות בסם החיים. כמו הרעיון של טומאת המצורע כאשר כולו נגוע טהור הוא, כיוון שהוא מכיר בחטאיו, לעומת מי שמרגיש "נסתר" שאזי הרע והמרמה יישאר בו, ועל כן בדד ישאר מחוץ למחנה לטמא טמא יקרא. החפץ חיים עונה אף הוא על התמיהה הגדולה שפתחנו בה: מה חידש הרוכל לרבי ינאי בפירוש הכתוב, וכי עד כה לא ידע רבי ינאי את פשוטו של מקרא? ומשיב על כך, שרבי ינאי דרש את הלקח המוסרי מעצם מהותו ושיטת ניהול עסקיו של הרוכל שחיזר בעיירות ציפורי בכדי למכור את מרכולתו. שהרי מה בין רוכל לחנווני? פרט מיוחד המחדד את ההבדל והשוני שבין הרוכל לחנווני הוא, שהרוכל בהיותו מחזר ומסבב בעיירות אינו מאפשר כל קנייה בדרך של הקפה, וכל תשלום חייב להיות מיידי במקום, בניגוד לחנווני שלקוחותיו משלמים לו לאחד פרקי זמן קצובים. את זאת למד רבי ינאי מן הרוכל בציפורי: עבור ההימנעות מחטא לשון הרע, תשלום השכר אינו בא ב"הקפה"- כלומר לעתיד לבוא, אלא השכר על כך הוא מייד בעולם הזה, הוא זוכה מיד ב"סם החיים". 
|
לוח עברי
חגים ומועדים