פרשת זכור ה'תשע"א

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בשבת שלפני פורים אנו קוראים בתורה את פרשת "עמלק" – "זכור את עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך את כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע..." ומסיימת – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

חכמינו ז"ל דרשו כי מצוות זכירת עמלק מתקיימת על ידי קריאה בתורה בפרשת זכור, לא די בזכירת הדבר בלב, אלא יש לקרוא פעם אחת בשנה בפרשה זו, (לפי שהשכחה אינה מצויה אלא כעבור שנה) כדי לסמוך מחיית עמלק למחיית המן שהיה מזרע עמלק ולהקדים מצוות זכירת מחיית עמלק לעשותה כמאמר הכתוב: "והימים האלה נזכרים ונעשים", אנו קוראים פרשת זכור בשבת שלפני חג הפורים, עד שלדעת חלק מהפוסקים נשים חייבות במצווה זו.

יש להבין, מדוע דווקא בזכירת עמלק תקנו קריאה מיוחדת בתורה, הרי שש זכירות אנו אומרים מידי יום לאחר תפילת שחרית ובהם לא חויבנו לקרא אותן בתורה פעם אחת בשנה? השאלה מתעצמת כשאנו משווים זכירת מעשה עמלק לזכירות האחרות העוסקות בענייני הדת כמו: יציאת מצרים, מעמד הר סיני והשבת, שלהם לא נקבעה הלכה כזו, לעומת זכירת עמלק שאף נקבעה לה שבת מיוחדת על שמה – שבת זכור?

זאת ועוד, כל עניינה של הזכירה כותב הרמב"ם בהלכות מלכים בספר המצוות כלשונו "שמתוך זכירת כל זה נעורר בקרבנו איבה תמידית כלפי עמלק להלחם בו, ונחזור ונזכירנה עד שלא תשכח למרות אורך הזמן". (עפ"י זה היו שפסקו שנשים פטורות ממצווה זו כי אינן יוצאות למלחמה) א"כ בימינו שאת המלחמה הממשית בעמלק נבצר מאתנו לקיים משתי סיבות:
א. מצווה זו חלה רק  "בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך", כאשר כל ישראל יהיו על אדמתם.
ב. כיום יש קושי לאתר את עמלק, מכיוון שכבר עלה סנחריב ובלבל את העולם, הרי לשם מה כל הקריאה המיוחדת הזו על מצווה שאין לנו אפשרות לקיימה כיום?
מכאן מוכח שזכירת עמלק יש לה חשיבות בפני עצמה ולאו דווקא כתזכורת לקיום הציווי של מחיית עמלק, שהיא משפיעה על חיינו יום יום, שעה שעה. 

על עמלק נאמר: "אשר קרך בדרך" אמרו חז"ל: משל למה הדבר דומה? ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אעפ"י שנכווה – הקרה אותה לאחרים. מהותו של עמלק הייתה הקרירות, יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו. זהו סמל הרע אשר אין לו כל תקנה אלא מחייב השמדה גמורה.

לכל אחד מאתנו יש את העמלק הפנימי שלו, היוצר קרירות וזלזול, באם לא נקעקע אותו עד היסוד, הוא יכול לדרדר אותנו לתהום, זו מלחמה יום יומית שעל האדם לנהל בתוך נפשו. על כן החשיבה התורה את מצוות מחיית עמלק, אך יותר מכך לזכור את עמלק ובעקבותיו למחוק את הקרירות שבלבנו יותר מכל זכירות אחרות. כי אם חלילה נהיה קרירים לא נצליח בדרך ה' ואף חלילה מצבינו יהיה בתחתית שאול.

כמה חשוב החום והאהבה לדבר ה', מספרים שכאשר באה הרכבת הראשונה לסאסוב, יצאה כל העיירה לראות את היצור המוזר הזה, שאינו קשור לסוס לאופניים או לעגלה. גם ר' משה לייב מסאסוב היה בין הבאים והנה רואים אותו חסידיו יוצא וממשש את הקרונות, כשהוא מגיע לקטר השוצף, החם ומעלה האדים, הוא מתלהב מאד. כששב מן הקטר שאלוהו חסידיו לסיבת ההתלהבות שבה קיבל את הרכבת?

"כשנגעתי בקרונות", ענה להם רבי משה בחיוך, "חשתי בקור שעולה מהן, הכל צונן, קפוא. לוחות המתכת מציפים צינה עמוקה. אבל כשהגעתי לקטר גיליתי כמה חום הוא מוציא, כמה הוא לוהט ומלהיט את הלבבות. אז גם הבנתי מה שנדרש מן הקטר: לחמם את הקרונות הצוננים שמאחוריו". כמה אנחנו זקוקים כל אחד מאתנו, לקטר מנהיג כזה, להנהיג את עצמנו בחום לדבר ה' בסימן: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". הראש צריך להיות הקטר ולכוון את כל אברי הגוף לעבודת ה'.

חום התורה וההתלהבות של הקדושה הם שעמדו לנו בכל הדורות ונשארו אצלנו בכל מצב, מספרים:
שכשהיגיע הרב מפוניביז' זצ"ל ארצה בגפו, בעוד תלמידיו ויקיריו האהובים בפוניביז' הליטאית הולכים וכלים על המוקדות במחנות ההשמדה, לארץ ישראל כבר הגיעו הידיעות על גודל החורבן ועוצם האסון אשר פקד את יהודי אירופה, פגשהו בארץ ישראל אחד מראשי ההתיישבות הציונית בעת ההיא שהופתע לראותו חי.
האיש ההוא, אשר נטש את התורה הקדושה ופירש לציונות החילונית לעג בפני הרב זצ"ל על החורבן 'שם' לעומת התקומה 'כאן'. איך שם 'הגלות מתחסלת, וכאן 'הציונות מתגשמת'. אמר אותו האיש ודוק ניצחון על פניו: "אהה, פונביז' רב, גור ובעלז אינם עוד!..." כך סיפר הרב זצ"ל איך התעלל בו ידידו מבחרות: "גור ובעלז נחרבו..."
ענהו אותו גאון וצדיק: "טועה אתה. לא גור ולא בעלז לא פוניביז' ולא מיר, לא הם ולא יהדותם חרבו. אם אבניהם היו לאיים וקורותיהם עלו באש, אבל הם חיים וקיימים, ויעמדו עד אין קץ".
נד לו איש ריבו והגיב: "מאי משמע 'לא חרבו', יבא נא כבוד הרב לקיבוץ 'עין חרוד' ויווכח במו עיניו איך הוא משגשג, איך הוא וכל המפעל הציוני בונה מושבות וקיבוצים – ארץ פורחת. ואילו כל אשר שם נעלם ואיננו".
השיב לו הרב במתק לשונו ובעוז רוחו: "דע לך עם ישראל הוא עם הנצח. ובחיי נצח 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' הוא הרף עין. גם בשעתו לפני יותר בשני אלפים שנה, עבר העם הזה חורבן נורא ואיום, עשרה הרוגי מלכות הוצאו להריגה. כל הגאון והתפארת של עם ישראל, כל עתידה של תורת ישראל היו לשממה. דומה היה כי האויב הצליח להכחיד את לב העם ולשתק לעולם את תורתו, אבל אתה עדיין זוכר 'בלאט גמרא' מגירסא דינקותא, ובגמרא אנו לומדים 'רבי עקיבא אומר' (לא 'אמר' לשון עבר, כי אם 'אומר' לשון הווה). רבי עקיבא חי! ואף כי הנאצים דאז הוציאוהו להריגה וסרקו בשרו במסרקות של ברזל – ועמו כל גדולי התורה כדי להשביתה לדורות – אבל רבי עקיבא לא מת, גדולי התורה לא נדמו, ישיבות לא שממו, קהילות לא חרבו, לא! גור ובעלז חיים וקיימים!"

החום וההתלהבות של הקדושים מבית גור ובעלז, הם אשר החזיקו את שארית הפליטה בעת ההיא ובזכותם קם דור של תורה כאן בארץ ישראל. ומתפקידנו למחוק את הקרירות המבקשת לפגוע ברצף ובנצח של עם ישראל.