פרשת פקודי ה'תשע"א

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חכמת הלב

נתאר לעצמנו שמלך מבקש לעצב אנדרטה מזהב טהור, משובצת אבנים טובות ומרגליות יקרות. אנדרטה שתהווה אתר עליה לרגל, ותסמל את שמו ויקר תפארת גדלותו ושלטונו, לשם כך הוא יפרסם מכרז למעצבים ובונים, שמי שיעשנה יזכה בהוקרה ותודה מטעם המלכות.

וכי יעלה בדעתנו להתייצב ולהתנדב לעשותה? הרי לשם כך צריך איש מתאים ביותר למלאכה חשובה זו, לאחוז בפטיש ובאיזמל, לעצב ולפתח, כאשר לנו אין בכך לא ניסיון, לא מושג ולא ידיעה בזה, ובמיוחד ביודענו שהמדובר בכבוד המלך וביוקרתו. אם תצא מתחת ידינו יצירה מעוקמת, מפותלת, פגומה- בכבוד המלך היא פוגמת ובמלכותו היא מזלזלת. וודאי  ננקוט בכלל: "איזהו חכם, המכיר את מקומו", לא נקפוץ ליטול עטרה שאינה הולמתנו, ולא נסכן את ראשנו.

והנה לא כך נהגו עושי המשכן, כשהקב"ה מצווה לבנות לו היכל להשראת השכינה, שכולל עבודות עדינות וסבוכות בעץ ובמתכת, בזהב ובכסף ובנחושת. אריגה אומנותית כפולת פנים, אריגה בחוטים כפולי עשרים וארבע נימים, שודאי שבני ישראל שרק לפני חצי שנה היו עבדים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, לא היה בהם חרש עץ, צורף זהב, לוטש יהלומים, אורג, מעבד עורות, רוקע אדנים וכו'. ולפתע קופצים מתנדבים ומציעים את כישוריהם שכביכול יש להם, ומהיכן לקחו אומץ להציג עצמם כבעלי מלאכה מיומנים? הכתוב עונה על כך: "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו"- וביאר הרמב"ן: כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שיאמן בהן ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמור לו: אני אעשה ככל אשר אדוני דובר.

לכאורה, איך מלאם ליבם, הכיצד לא פחדו שתצא תקלה מתחת ידם ויעוררו עליהם חרון אף? אך התשובה פשוטה: אילו המדובר היה במלך בשר ודם, לא היו מעיזים להציע עצמם. ידע אין להם, ניסיון ודאי לא, כך ששום אנדרטה לא תצא מתחת ידם אלא גרוטאה מעוותת שתעלה עליהם את חמת המלך. אבל אם מתנדבים הם לעבודת מלכו של עולם, הרי "רחמנא לבא בעי", וברגע שיראה את רצונם ויווכח בנדיבות ליבם- יעניק להם את הכשרונות, את הידיעה ואת המיומנות, דבר לא יחסר, שהרי הכל שלו והכל מכוחו, והוא הנותן לנו כח לעשות חיל, ולא יבצר ממנו דבר.

האלשי"ך הק' על הפסוק (שמות ל"ה, ה'): "כל נדיב ליבו יביאה", שואל, שלכאורה היה צריך לכתוב "יביא" ולא "יביאה"? ופירש שהכוונה "יביאה" את הלב, כי זה מהותו של המשכן. החלק החומרי הוא כלי להחזיק את הלב והרוח. ומשום כך הנדבה האמיתית היתה להביא את הלב, ומי שהיה לו לב גדול זכה להיות שותף לא רק בחומר הגלם אלא גם בבנייה.

אכן לאחר שנסתיימה מלאכת המשכן, מספרת התורה: "וירא משה את כל המלאכה... ויברך אותם משה". ומפרש רש"י: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו".

נשאלת כאן השאלה, הלא במלאכת המשכן היו שותפים כל בני ישראל, איש ואישה שהביאו את נדבותיהם לעבודת המשכן, ומדוע לא בירך משה את כל השותפים לעשיה, אלא העניק ברכה רק ל"חכמי הלב", שעשו את המלאכה בפועל?

התשובה פשוטה: אין כל צורך לציין במפורש את ברכתו של משה לכל התורמים למלאכת המשכן, שכן זה דבר פשוט ומובן מאליו שמברכים ונותנים "ישר כח" לכל תורם, וברכה זו העניק משה רבינו הרבה קודם לכן, כשנסתיימה הבאת התרומות. כאן רוצה התורה לספר על ברכה מיוחדת שהעניק משה רבינו לאחר גמר מלאכת המשכן לאלו שנתנו את יסודות המשכן, אלו ששילבו את "חכמת הלב", השכל והרגש. כי בכוחם השרה הקב"ה שכינתו בתוך המשכן.