פרשת משפטים ה'תשע"א

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

חובה ורשות

"אם כסף תלווה את עמי". מביא רש"י בשם רבי ישמעאל: "כל אם ואם שבתורה-רשות, חוץ מג', וזה אחד מהם". דהיינו שיש חובה להלוות לחבירו ולסייע בידו. ונשאלת השאלה: אם אכן מדובר בחובה, למה זה נכתב בלשון רשות?

המהר"ל מסביר, שכאשר עני מתחנן על נפשו על מנת לקבל הלוואה זעומה, עד שסוף סוף המלווה נעתר לו בפנים זעופות ובידיים קפוצות, אין זה נקרא לקיים את המצווה של "אם כסף תלווה", קיום המצווה לא יהיה רק מתוך חובה, אלא גם מרשות, כביכול, מרצון הנובע מפנימיות הנפש.

ידוע הסיפור על אחד מגדולי ישראל שהגיע אליו אברך ובישר לו בשמחה שסיים ללמוד את הש"ס, שאלו אותו גדול: ומה לימד הש"ס אותך? התורה אינה רק ספר הלכות, אלא מורה לאדם הליכות חיים, מיישרת נטיותיו ומנקזת את תכונותיו לאפיק הרצוי.

וכך מסביר המהר"ל גם על שתי הדוגמאות האחרות ש"אם" הינו חובה ולא רשות - "אם מזבח אבנים תעשה לי", ו"אם תקריב מנחת ביכורים"- אפשר להקריב קרבן מהודר ביותר, אך אם הלב לא יהיה שותף למעשה, הקרבן אינו נחשב לכלום. המעשים אם כן צריכים לבוא מתוכו של האדם, מפנימיותו, מליבו, ואז הם מהודרים באמת, ריח ניחוח לפני ה'.

שלושת הדברים הללו שהתורה משתמשת בלשון "אם"- רשות למרות שהן חובה, מייצגות עבורינו את דרך קיום המצווה, "אם כסף תלווה את עמי" מייצג את המצוות שבין אדם לחברו, גם אם הינן מצוות שכליות, גם אם יש בהם אינטרסים כאלו ואחרים, יש לעשותן מתוך הלב, כי אין יותר גדול מאשר "אהבת חינם".

מנחת העומר, המתירה את היבול של השנה החדשה, שגם היא חובה ונכתבה בלשון רשות, באה ללמדנו את חובתינו להכיר כי הכל מאיתו יתברך, וגם היבול שנראה לנו שבא מעמלינו הוא מבורא העולמים, דבר שעלינו להפנים וקיום מצוה זו צריכה להיות עם ההבנה בזה. כמובן שהמזבח שעליו מוקרבים הקורבנות שמטרתן לקרב בינינו לאבינו שבשמיים חייב להיות מתוך "רוצה אני" ושיתוף הלב ולא מחובה בלבד, כי רק אז הוא ריח ניחוח לה'.

נתאר לעצמינו כיצד ילד ששהה מספר שעות אצל המטפלת, מקבל את אמו השבה לקחתו? הוא רץ אליה בזרועות פתוחות, עם ברק בעיניים ובהתלהבות המתלקחת ברגע אחד. גם אם המטפלת סיפקה לילד את כל צרכיו: אכילה ושתיה, אהבה וחיבה, חום ותשומת לב, התלהבותו של הילד למראה אמו לא תפחת. אמא היא אמא, ואי אפשר להתחרות עימה בשום אופן שבעולם. כי אמא היא אמא במהות שלה, המעשים שלה נובעים מהלב, מבפנים, המטפלת עושה מה שעליה לעשות, וגם אם היא עושה זאת על הצד הטוב ביותר, אין זה נובע מהמהות שלה, וזה אחרת.

כשמשקיעים את הלב במשהו, כשהוא הופך להיות מהות, הכל נראה אחרת. מצווה הבאה מן הלב, אינה כמצווה הנעשית לאחר יד, גם אם הינה מהודרת בתכלית ההידור.

ברכה על אתרוג מהודר ביותר, בשעה שהלב מצוי במחוזות אחרים, אינה שווה לברכה על אתרוג פשוט בתכלית, אך ברכה כזאת היוצאת מנבכי הלב הישר אל ריבון העולמים. את העיקרון הזה אפשר למצוא גם בדוגמאות הקרובות יותר לליבנו.

אם בקרבן כך, כך גם בתפילה הבאה במקום הקרבן "אל תעש תפילתך קבע", כך אומרים חז"ל, "אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". יש תפילה ויש תפילה. יש תפילה מן הפה ולחוץ, ויש תפילה היוצאת מעומק ליבו של אדם ובוקעת רקיעים. יש תפילה הכוללת רק מלמולי שפתיים, ויש תפילה הכוללת לב, רגש ותחנונים. מכירים אנו את המאמר: "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה"- אם אין את הלב, אם אין את המהות, התפילה אינה תפילה.