פרשת יתרו ה'תשע"א פרשת יתרו ה'תשע"א בס"ד "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים" – מהי השמועה שאותה שמע ובא? מובא ברש"י קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כפי שנאמר בגמרא במסכת זבחים קט"ז: 'רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא'. שואל ר' זושא מאניפולי זצ"ל – מה שואלת הגמ' "מה שמועה שמע ובא ונתגייר", הרי כתוב בפסוק מפורש שיתרו שמע "את כל אשר עשה ה' אלוקים למשה ולישראל", דבר הכולל את כל המעשים מהמכות במצרים דרך יציאת מצרים ועד קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ומזה הבין את גדלות ה' וישראל עמו, והסיק שעליו לעזוב את כל כבודו ארצו ומשפחתו ולבוא להסתופף במדבר בצלם של בני ישראל. א"כ מה נתייחדו מלחמת עמלק וקריעת ים סוף שרק אותם מזכירה הגמרא שעליהם הסתמך יתרו? בכלל יש להבין מדוע הוצרך יתרו לשני הנסים גם יחד? וכי לא היה די בנס הגדול של קריעת ים סוף, כשהקב"ה שינה סדרי בראשית "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", שעה שברואי תבל רוגזים וחלים מפני הכבוד שמנחיל הקב"ה לעמו, "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". נס שהטיל מורא גם לאחר ארבעים שנה בשעה שעם ישראל עומד לרשת את הארץ ויהושע שולח מן השטים שנים אנשים מרגלים לראות את הארץ, מספרת להם רחב כי נפלה אימת עם ישראל על יושבי הארץ, מדוע? "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים"? ובכלל הרי מלחמת עמלק לעומת קריעת ים סוף היא משהוא זעיר ביותר, לשם מה זקוק היה גם למלחמת עמלק? יש לומר שההתבוננות בקריעת ים סוף ובכל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו אכן תרמה ליתרו לראות את גדולתו יתברך, שהוא הבורא והיוצר לבריאה כולה ויכול לשנות את סדרי בראשית. אולם בראותו זאת יכל להסתפק בכך שהתגייר ויהיה יהודי בביתו במדין. לשם כך באה מלחמת עמלק והראתה לו דבר נוסף, הוא רואה אומה משועבדת שנים לעבדים במצרים, אשר אינה בסודות ותכסיסי המלחמה ולפתע נדרשת לצאת להלחם בעמלק וגוברת עליו, ולא ח"ו מקבלת חלישות ואפיסת כוחות ויאוש, אלא אדרבא, נלחמים, לא נוטשים ולבסוף גם מנצחים. מזה הבין יתרו שעל מנת להגיע לשלמות יש להסתופף בצל העם הזה – עם סגולה. אין להסתפק בכך שאני אתגייר ואשב בביתי אלא עלי לבא ולהיות עמהם, כי עבודת ה' היא סולם שעולים ויורדים בו פעמים ניצבים בעלייה ופעמים ח"ו להפך רק היחד של בני ישראל מביא את הכוח לעמוד בכל המצבים, כמו שהיו ביציאתם מרפידים במצב של "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד בלב אחד. זוהי שאלת הגמ' בזבחים מה שמועה שמע ובא? מדוע לא הסתפק בישיבה בביתו, אלא בא המדברה, ומשיבה קריעת ים סוף ומלחמת עמלק גם יחד, שבזה הבין כי לא די בהכרה בגדלות ה' אלא צריך גם להסתופף בקרב עמו, להיות בתוך הכאיש אחד בלב אחד. או כדעתו של רבי אלעזר המודעי שלמד זאת ממתן תורה, שגם היא מלמדת את היחד. עוד י"ל שהרי כל יושבי תבל ושוכני ארץ נמוגו בראותם את יד ה' במצרים, ורק עמלק לא נרתע, "אשר קרך בדרך" אמרו חז"ל בשעה שכל האומות יראים להלחם בישראל בא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטיה רותחת שאין כל ברייה יכולה לירד בתוכה בא בן בלייעל אחד קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכווה קירר אותה בפני אחרים, לכאורה יש להבין האם עמלק לא פחד לצאת נגד עם מלומד כה רבות בנסים? על כך משיב הכתוב "ויבא עמלק"- בפזיזות בלא התבוננות ועל כן לא פחד. כי לא השאיר לעצמו זמן להתבונן בחשש ובפחד. גם יתרו ראה את הנסים הגדולים אשר עשה ה' לישראל, את קריעת ים סוף, אולם התלבט בתוך עצמו, ראשית במעמדו כיום הוא כהן מדיין שר וחשוב, ועם ישראל הוא עם עבדים נד במדבר בארץ לא זרועה. שמא די בכך שאתגייר ואשב בביתי או שמא כלל לא יקבלוני. אך כאשר ראה הפזיזות והמהירות של עמלק למד ממנו על דרך "מאויבי תחכמני מצוותיך", והחליט שאין פנאי לטכס עצות ולחשוב מחשבות. יש להכיר את האמת גם במדבר השמם, "ויבא יתרו" – במהירות, ולפיכך לא די היה בקריעת ים סוף אלא צריך היה לשני הנסים. כך מסביר האדמו"ר רבי שלום מבעלז זצ"ל את שאלת הגמ' מה שמועה שמע ובא – מה ראה להיחפז ולבא? ומשיבה קריעת ים סוף ומלחמת עמלק - צירוף הנסים הללו שבהם ראו את ישועת וגדלות ה' יתברך, יחד עם הלימוד מפזיזותו של אותו רשע עמלק, הביאו לכך שבא. איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר "מכל מלמדי השכלתי" ושואלים המפרשים הייתכן ללמוד מכל אדם, הרי יש בקרב בני אדם רשעים? אלא גם מהרשע אפשר ללמוד את ההתלהבות והזריזות לתאווה ולעשות זאת בעבודת ה', וכדברי נעים זמירות ישראל דוד המלך (תהילים קי"ט) "מאויבי תחכמני מצוותיך כי לעולם היא לי". תשובה נוספת ניתן לומר שיתרו התפעל לאו דווקא מגדולת ה', אלא בעיקר מאופיים הטוב של בני ישראל, שהתבטא בהתנהגותם בשני המאורעות הנזכרים. מדוע אצל מצרים אמר משה לישראל: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", ואילו כשבא עמלק להילחם עם ישראל, אמר: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק"? נראה שכלפי מצרים יש לנו הכרת הטוב, שהרי הם פתחו את שעריהם בפני יעקב ובניו בעת הרעב, ועל כן למרות הדיכוי והשעבוד לא החזרנו להם מידה כנגד מידה. התנהגות מיוחדת זו שבתה את ליבו של יתרו. הוא אחד משלושת יועציו של פרעה, נכח כשפרעה ש"לא ידע את יוסף" שעה שתכנן את ה"הבה נתחכמה לו", והכיר היטב את הסבל שעברנו במצרים. והנה אע"פ כן עם ישראל ידע להכיר טובה למיטיבים עמו. לעומת זאת, מחויבות זו לא הייתה לנו כלפי עמלק, ולכן: "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב". לתשובה זו נתכוונו כל שלושת התנאים: רבי יהושע הדגיש את מלחמת עמלק, רבי אליעזר – את קריעת ים סוף, ואילו ר' אלעזר המודעי ציין שאת תכונת הכרת הטוב מצא יתרו בתורה שניתנה במתן תורה, שנאמר בה: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". בתכונה זו של הכרת הטוב החל משה כבר במצרים, כשלא הרים את מטהו להביא על מצרים את שלושת המכות הראשונות – דם, צפרדע וכינים – כיון ש"המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, והעפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי – אינו דין שילקו על ידך" (תנחומא) בעיני יתרו חשובה הייתה מידת הכרת הטוב יותר מכל, והיא שהרשימה אותו כל כך, עד שהיה מתגאה בתואר "חותן משה". הרי הכרת הטוב היא שהולידה את השידוך של בתו עם משה, וכשנודע לו כי איש מצרי הציל את בנותיו מיד הרועים והשקה את צאנן, לא יכול היה שלא להכיר בטוב, ושאל אותן: "ואיו? למה עזבתן את האיש? קראן לו ויאכל לחם". את הכרת הטוב שלו הביע ב"וייתן את צפורה בתו לו לאישה".
|
לוח עברי
חגים ומועדים