פרשת ויחי ה'תשע"א פרשת ויחי ה'תשע"א בס"ד הרב שמואל רבינוביץ כוחה של תפילה יעקב אבינו, בברכתו ליוסף מעניק לו חלק כפול בירושת הארץ באומר לו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". הגמרא במסכת בבא בתרא (קכ"ג א') מפרשת ש"חרבי"- זו תפילה, ו"קשתי"- זו בקשה. וכך גם תרגם אונקלוס: 'בצלותי ובבעותי'- היינו בתפילתי ובבקשתי. לכאורה, מהו טעמו של פירוש זה בניגוד לכאורה לפשט הכתוב? אם נתבונן היטיב במילים של יעקב אבינו, נראה כי אכן זהו פשט הדברים. שהרי די היה לו ליעקב לומר ליוסף 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרב ובקשת, ומה טעם היה צריך להדגיש 'בחרבי ובקשתי'? אלא להורות כי כוונתו לחרב המיוחדת לו ולקשת המיוחדת לו, ואין ספק שאם מדברים משהו ייחודי אצל יעקב אבינו הרי זו תפילתו ובקשתו ולא חרבו או קשתו שבזה גם אם ישתמש הוא לא מייחד את שמו עליהם, והם לא היו יחודיים לו. אלא שעדיין יקשה על יעקב אבינו עצמו, מדוע היה צריך לומר את דבריו בדרך משל, ולא יכול היה לומר אותם כפשוטם: 'אשר לקחתי מיד האמורי בתפילתי ובבקשתי'? יסוד נפלא ביקש יעקב אבינו להנחיל לבניו. דעו לכם כי התפילות והבקשות אינן רק 'כלי עזר' לאמצעי הלחימה האחרים שבידי הלוחמים, הן אינן 'תוספת' לחרב ולקשת, הן הן כלי הנשק עצמם. החרב והקשת של כל יהודי ויהודי, זו התפילה והבקשה לפני בורא עולם. גם אם הקב"ה טבע בבריאה את דרכי הטבע, ויש צורך להשתמש בכלי נשק בשעת מלחמה, לא הם המביאים את הניצחון. החזית האמיתית אינה מצויה כאן על הקרקע כי אם בשמים. שם יש לנהל את המלחמה האמיתית, שם הוא 'קו החזית', שם יש להפעיל את כלי הנשק האמיתיים והיחידים המקובלים- התפילות והבקשות. לכאורה, אין דוגמא לאיש מצליח יותר מיוסף הצדיק. הוא נמכר לעבד לפוטיפר וכה מוצא חן בעיניו עד שהוא מפקיד אותו על ביתו: "וכל אשר יש לו נתן בידו" (וישב ל"ט, ד'). ואחרי העלילה הקשה, כשהוא נשלח לבית הסוהר, הוא שוב מוצא חן ושר בית הסוהר מפקיד אותו על כל האסירים. ואז בא המפנה הגדול כשהוא פותר את חלום פרעה ומתמנה למשנה למלך על כל מצרים. והנה, מי אדם בעולם שלא ירצה להתברך בהצלחה כזו ולא יברך בה את בניו, שהרי יוסף היה יפה תואר, ירא ה' העומד בניסיון קשה כל כך, שומר על דרך אביו גם בנכר כשהוא לבד, מנהיג, עשיר וכו'? אבל יעקב אבינו מצווה לדורות: "בך יברך ישראל". לא על המלכות, הגדולה, הכבוד והעושר שיוסף הגיע אליהם, אלא על הבנים המופלאים שזכה לגדל גם בנכר המצרי הנורא, במקום הטומאה והתועבה. וזאת מדוע? משום שגדולה אמיתית אינה נמדדת בהצלחותיו האישיות של אדם, אלא ביכולת להנחילם לבניו. כי העדות למהות הרוחנית של האיש תלויה במורשתו לילדיו. איך עושים זאת? "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה"? והלא כבר ראם מקודם ואמר "לי הם", אלא ביקש יעקב לשמוע את תשובתו של יוסף, שהשיב לו: "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה" וכו'. אומר יוסף לאביו: הצלחתם באה רק מתפילותי על בני למען ימשיכו בדרך הישר והטוב. אם כך אומר יעקב: הלוואי שיקחו בני ישראל למופת את בני יוסף שנולדו במצרים כבני מלכים, את מסירותם לעמם ותורתו , כי היא באה בזכות תפילתו של אביהם: "בך יברך ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים וכמנשה", לאמור כמו שבזכות התפילה לאלוקים זוכים לבנים כאפרים וכמנשה כך כל אבא יזכה אם יתפלל לילדים שימשיכו את תפארת המשפחה ושרשרת הדורות של העם היהודי.
אולי אפשר לדייק כך גם בהבטחת הקב"ה לרחל הבוכה על בניה כי איננו, כשהיא רוצה את הבנים כשהם בדרגה של "בניה"- הבנים שלה, ובמה מנחמה הקב"ה? "יש תקווה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם". כי התקווה לאחריתך והדרך ל"שבו בנים לגבולם" הוא "נאם ה'", דהיינו "אור התורה והתפילה" אשר מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. כמה גדול כוחה של תפילה, שבזכותה זוכים לבנים כאפרים ומנשה. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים