פרשת ויגש ה'תשע"א

בס"ד

שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"וירא את העגלות.. ותחי רוח יעקב אביהם"

בפרשתינו המתארת את הודעת אחי יוסף לאביהם יעקב על כך שיוסף חי נאמר: "ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וכו' ויפג לבו כי לא האמין להם אלי וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם" (מ"ה כ"ו- כ"ז). אומרים חז"ל: 'אמר להם יוסף: אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפרשתי ממך הלוא בפרשת עגלות המשכן הייתי עוסק, הדא הוא דכתיב "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם"' (מדרש רבה פרשה צ"ד, ג').

נשאלת השאלה, יעקב אבינו שומע כי יוסף בנו חי ובריא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, האין זה מספיק להחיות את רוחו שתשרה עליו רוח הקודש? גם אם נאמר שיעקב רוצה לדעת האם בנו הולך בדרך הישר והטוב או שחלילה סטה ממנה, איזה שייכות יש דווקא לפרשת "עגלות המשכן"?

ביאר זאת בעל הערוך לנר זי"ע בספרו מנחת עני באופן נפלא! על פי מה שכתוב בפרשת נשא, שבימי חנוכת המשכן הקריבו הנשיאים כל אחד קרבן לבדו, ואילו את העגלות שעליהן נשאו כלי הקודש הביאו שני נשיאים ביחד, כדכתיב (במדבר ז' ג'): "עגלה על שני הנשיאים". ומה הטעם בכך?

אלא משום שעבודת ה' דורשת שני פרטים: יחודיות והתחברות! מצד אחד על כל יחיד ויחיד לאזור עוז וגבורה עילאית לעבוד את קונו בכל כוחו ואונו, אך לא די בכך, עבודת היחיד צריכה להתחבר עם עבודת הרבים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. כי עבודת היחיד מגיעה לשלימותה כאשר היא מצטרפת אח"כ עם הרבים, אגודה אחת לעשון רצון אבינו שבשמים. כן הנשיאים בהבאת קרבנותיהם רמזו את שני הדברים הללו. כל אחד מהם טרח בעצמו להביא את קרבן חינוכו, ועל כן התורה כתבה כל אחד בפרשה בפני עצמה, משום שכוונותיו הייחודיות של כל נשיא ושבטו, אבל את העגלות שעליהם נשאו כלי הקודש הביאו שנים שנים- להורות את חשיבות ההצטרפות.

כך כתב הספורנו שם (נשא ז', ג'): "עגלה על שני הנשיאים"- לאות אחווה בינהם אשר בזה יהיו ראויים שתשרה שכינה בינהם, כמו שכתוב (דברים ל"ג, ה'): "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.." זאת ועוד לסחוב את העם וערכיו צריך יחד, גם אם במעשים נקודתיים כל אחד מתבלט בייחודיותו, לא ניתן בהסעה של עם לעשות זאת בייחודיות ובכוונה של כל יחיד ויחיד. לשם זה צריך את כח הרבים.

על פי זה מסביר בעל הערוך לנר היטב את הדברים: יעקב אבינו, אף לאחר שנודע לו כי יוסף חי, לא הסתפק בשמועה טובה זו כי ידע כי שלימותן שלי ישראל תלויה באחדות. ומה גדלה צערו ושברון רוחו עת היו האחים פרודים שנים כה רבות. לכן כל זמן שאין בהם אחווה ורעות אין רוח הקודש שורה עליו. אך יוסף ידע את כל זאת, הוא חשש שמא באמת יסרב אביו להאמין כי עטרת האחווה הוחזרה ליושנה. לכן אמר להם כדברי המדרש: "ואם לאו אתם אומרים לו, בשעה שפרשתי ממך, הלוא בפרשת עגלות המשכן הייתי עוסק". ושם למדנו שאף שכל נשיא הביא את קרבנו יחידי לבדו, בכל זאת הצטרפו הנשיאים שנים שנים בהבאת ה"עגלות". וזה האות והסימן שאין כאן כל פירוד ושנאה... כששמע יעקב דברים אלו מיד "ותחי רוח יעקב אביהם"...

כשנפגשו כאן בארץ ישראל, ה'אמרי אמת' והרה"ק רבי אהרון מבעלזא זצוק"ל לאחר מלחמת העולם, דיברו ביניהם על הכתוב בפרשתינו: "ויבך יוסף על צווארי בנימין אחיו ובנימין בכה על צוואריו". רש"י כותב שיוסף בכה על שני מקדשות שהיו בחלקו של בנימין ובנימין בכה על משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף. שאל הרה"ק מבעלזא: "למה כל אחד בכה על החורבן של השני, וכי לא עדיף שכל אחד יבכה על חורבנו שלו עצמו"?

ענה ה'אמרי אמת' תשובה: "על החורבן העצמי אין זמן לבכות, צריך מיד לבנות מחדש".

על זה ניתן להוסיף את הרעיון שפירשנו, שכדי לבנות את בית המקדש שחרב בעוון שנאת חינם יש לבכות על צווארו של השני ולהתחבר אליו, כי באמצעות החיבור וההתאחדות עם הזולת ניתן לבנות את בית המקדש.

להעמקת והבנת רעיון זה של עבודת הרבים - ההצטרפות וההתחברות של כולם למטרה אחת שבכוחה להביא להשראת השכינה ולהצלחה בכל המובנים מובא הסיפור הבא: בעיצומה של מלחמת נפוליון הקיסר הצרפתי עם השומא - רוסיה, הגיע חיל צבא הצרפתי ללינת לילה סמוך לוולוז'ין. מאימת המלחמה התרוקנה הסביבה מאנשיה ותושביה ומשום כך כשנכנס שר הצבא לתוך העיר לא מצא בה כי אם בתים חשוכים שוממים, ללא כל נפש חיה.

הרחק הרחק הבחין בקרני האור הבוקעים מבית המדרש הוולוז'ינאי. ניגש לשם פתח את הדלת ונכנס פנימה. מחזה נדיר לפניו: אי שם בקצה האולם, יושב לו איש זקן בידו נר דולק וספר פתוח לפניו. היה זה הגה"ק ר' חיים מוולוז'ין זי"ע, אצלו משמש בית המדרש כדירת קבע בין בשעת שלום ובין בשעת מלחמה. שקוע היה הגאון בלימודו עד שלא הבחין כלל בקצין הנכנס. משפתחת ההוא בקולו הרועם קם רבי חיים ממקומו. שאלו הקצין: אולי תגיד לי היכן גר ה"ראבינער" שלכם, "חיים" שמו הידוע כעושה נפלאות ויודע צפונות? השיבו רבי חיים: האיש המבוקש נמצא כאן בבית המדרש אך השמועה עליו אינה נכונה... הבין הקצין כי זה שעומד לפניו הוא ה"ראבינער" המבוקש, והפטיר כי הקיסר בכבודו ובעצמו חפץ להיפגש עמו ועליו להמתין כאן עד שיבוא לקחתו.

כעבור זמן קט הגיעו שרי הקיסר והרכיבוהו לרבי חיים במרכבה לאוהלו של נפוליון. בראות נפוליון את פני הגאון המקרינים אצילות תורנית טהורה שמח לקראת ואף פתח: שמעתי אומרים עליך שהינך איש חכם ופיקח. ובכן, מה דעתך על עתידה של המלחמה, האם תסתיים בניצחון כביר כקודמיה או שמא עומד אני בפני כשלון ואסון נורא האורב לי?

פתח רבי חיים וענה בלשון משל ומליצה: בן מלך עשה פעם את דרכו במרכבה מלכותית, רתומה לארבעה סוסים משובחים מטובי היחס והאיכות שרכש לו במדינות רחוקות - ממצרים, מסוריה, מצרפת ומאיטליה. בדרכו נכנס לתוך יער עבות, שם מעדו רגלי אחד הסוסים לתוך ביצה ובוץ טובעני עד שמשך אחריו את שלושת רעיו ותתהפך המרכבה על צידה. העגלון והמשרתים ניסו והתאמצו לחלוץ את הסוסים- אך לשווא.

כעבור שעות מתקרבת עגלה רעועה, רתומה לשלושה סוסים כחושים, דלי בשר, ושקעו גם בביצה. יצא מתוכה איכר, גברא, שלף את השוט והחל מצליף בסוסיו. הללו אזרו את שארית כוחם, נעו וזזו אנה ואנה, לכאן ולכאן עד ש.. יצאו משם, ויהי הדבר לפלא בעיני הוד הנסיך ומלוויו: כיצד שלושה סוסים צנומים ודקים נחלצו תוך רגעים מן הבוץ, ואילו ארבעה סוסים אבירים שוקעים ללא עצה ותחבולה איך להימלט מהצרה?! את שאלתו הציע הנסיך בפני האיכר- "המבין"!

השיבו האיכר: אין כאן שום סוד וחכמה, הסוסים שלך אדוני הנסיך מיוחסים המה וטהורי גזע- מהטובים והמובחרים שבכל מדינה. לפיכך, כשמצליף אתה על גבם, מושך כל סוס לרוח אחרת ואינם מצליחים להתאחד למען המטרה. אדרבה, כשמוכה האחד שמחים לאידו כל עמיתיו. מה שאין כך סוסי הדלים והכחושים - כולם משפחת סוסים אחת המה - אמא ושני בניה. לזאת, כשמכה אני את האחד חשים זאת גם השניים האחרים ונחלצים מיד לעזרתו.. סיים הגאון מוולוזי'ן את פרשנותו על עתידה של המלחמה:

כבוד הקיסר נפוליון, ירום הודו! לרשותך עומד צבא אדיר מחומש היטב, אך דא עקא! מורכב הוא מצבאות אוסטריה, ספרד ואיטליה, שנלוו לצבא הצרפתי. כל אחד מהם מתאמץ לרכוש את תהילת הניצחון. לא כן צבא הרוסים! אף כי דל הוא באמצעים, אך מכיוון שמורכב מבני עם אחד הלוחם למען מטרה בלעדית: הגנת ארצו, חש כל אחד בסכנה המשותפת, ולזאת כולם מתאמצים להצלחת הקרב. ולכן נצחונך מפוקפק!! כי באחדות מנצחים אבל בפירוד נכשלים!

זאת לימדנו יעקב ויוסף, זאת לימדו אותנו הנשיאים בכח באחדות ניתן לסחוב את העגלה.