פרשת וישלח ה'תשע"א

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

דבורה המינקת

פרשתינו העוסקת בעיקר בתיאור מסעו של יעקב אבינו חזרה לארץ ישראל, נקטעת באמצעה בפסוק: "ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות". התורה מספרת על מותה של דבורה, מינקתה של רבקה- אם יעקב.

המפרשים התקשו בפסוק זה ותהו, מדוע היה חשוב לתורה לציין עובדה שכזו? הרי דבורה לא היתה דמות מרכזית במשפחתו של יעקב, איננו יודעים עליה כלום למעט העובדה כי היא היתה מינקת רבקה. מדוע זכתה דבורה לכבוד הנדיר של ציון מותה, ולכך שיעקב בכבודו ובעצמו הוא זה שקובר אותה?

מדרש תנחומא מאיר את הפסוק ומבאר כי פסוק זה בא להראות את אופיו של יעקב שהיה איש של חסד, שלמרות עושרו, נכסיו ומעמדו הרם, ישב ובכה על מינקת אימו. וכך כותב התנחומא: כיון שמתה (דבורה) היה יעקב יושב ובוכה עליה. אמר הקב"ה: יהא יעקב יושב ומצטער? נראה לו פנים, שנאמר: "וירא אלוקים אל יעקב עוד".

הרמב"ן מעצים את מעשהו של יעקב אבינו: ויתכן שאינה היא המינקת שנאמר בה (לעיל כ"ד, נ"ט): "וישלחו את רבקה אחותם ואת מינקתה, אבל היתה מינקת אחרת שנשארה בבית לבן ובתואל, ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה".

על פי הרמב"ן כלל לא ברור שמדובר במינקת שבשעתו נשלחה יחד עם רבקה ואליעזר עבד אברהם לארץ כנען, אלא בסתם אשה זקנה שאכן הניקה את רבקה עד שזו עזבה את בית אביה. מאז עברו עשרות שנים בהם היא כלל לא ראתה את רבקה, שבינתיים נישאה ליצחק והקימה משפחה. אותה מינקת נשארה בחרן, אולם כאשר יעקב חוזר משם לארץ כנען הוא לא שוכח אותה ולוקח אותה יחד איתו על מנת לכלכלה ולהעניק לה את הכבוד שלו היא ראויה בשנותיה האחרונות. יעקב עושה זאת למרות שמדובר באשה שאיננו מכיר ושאין לו שום מחוייבות כלפיה. לא זו בלבד, אלא שכאשר דבורה מתה בדרך, יעקב עצמו מתעסק בקבורתה למרות שניתן להניח כי לאיש כמו יעקב היו מספיק בעיות וטרדות במהלך מסעו מבית חותנו חזרה לארץ ישראל.

האגדה מספרת על שמש בבית הכנסת, אפילו לא הגבאי, ששמו היה בפי כל: ר' עויזר. איש נמוך קומה עטור זקן צחור קטן, שתמיד היו לו חיוכים ומפתחות ותמיד היה מצוי שם מאחור איכשהו במרחב שבין המיחם לשערי בית הכנסת. במזרח היו רואים אותו רק שהמנעול של ארון הקודש נתקע.

בבוקר שבת קודש אחד בהגיע הקהל לבית הכנסת. הדלתות היו נעולות ובקושי הצליחו להיכנס לבית הכנסת דרך עזרת נשים ועיני כולם חשכו: החשמל משום מה לא פעל, המקום היה מזוהם, מהומה שררה בין השולחנות, במדף הסידורים לא נמצא סידור אחד שלא ראוי לגניזה.

התארגנו איכשהו לתפילה ואז התברר כי ארון הקודש נעול והגבאי לא הצליח לפתוח אותו, למרות שבידו היו המפתחות. באמצע הבלבול והמבוכה הגיע למקום טוביה שסיפר שקפץ לראות מה שלום ר' עויזר שחי בגפו. הוא מצא אותו במצב אנוש והזעיק אמבולנס. שבת אינה זמן להעצב, אך שבת כה עגומה ורצופה תקלות כמו אותה שבת לא היתה בקהילה.

במוצאי שבת יצא הכרוז בשכונה על הלוויתו של הרב חנוך רבינוביץ. כך נודע לראשונה שמו. כן, עויזר היה רק כינוי שהדביק לו מישהו אי פעם בשחר ימי בית הכנסת מסיבות בלתי ידועות. שבוע לאחר מכן נודע דבר נוסף על השמש:

הגבאי עלה לבימה והודיע על מגבית דחופה לצורכי אחזקת בית הכנסת. אמנם המנוח לא רצה שידעו, אך עתה אפשר לספר שמי שהחזיק עד היום בעול ההוצאות היה הרב חנוך זצ"ל, הוא שתרם את מבנה בית הכנסת עצמו לפני שלושה עשורים, והוא הקדיש את כל כספי השילומים שקיבל מידי חודש בחודשו להוצאות בית הכנסת. "עכשיו", קורא הגבאי ומניף ידיו בצער, "עלינו לשנס מותניים יחדיו ולהחזיק בעול שאף הוכבד עכשיו, כי ר' חנוך עסק בתפקידו בהתנדבות וצריך עתה לשכור מישהו בכסף מלא".

יש בינינו רבים כאלה, קטנים, אפורים שנבלעים ברקע. הסביבה טשטשה את תוויהם והם נעלמים לצללי חיינו. לעולם לא תדע עד כמה הם שם, מחזיקים את קורות חייך. לעולם לא תשים לב עד כמה הם חשובים לך ועד כמה הם חלק מנפשך עד שכבר מאוחר מדי.

זה מלמדנו יעקב אבינו, בקבורתה של מינקת דבורה ובאזכרתה, שתורת ישראל היא קודם כל חסד ומטרתה לחנך אותנו למידת החסד, והחסד האמיתי הוא עם האנשים שבשוליים, עם האנשים שאותם אנחנו "לא סופרים", חסד שעושים עם מחלקי תה ועובדי תחזוקה. הלקח הזה חייב להיות נר לרגלנו: לזכור תמיד כי גם בשוליים יש חיים.