פרשת חיי שרה ה'תשע"א

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

שתה וגם גמלך אשקה

אליעזר עבד אברהם נשלח על ידי אברהם אבינו לקחת לבנו אהובו אשה מבנות משפחתו אשר בחרן. הוא מושבע לבל יקח אשה מבנות הכנעני בגלל היותם בעלי מידות רעות ומושחתות, ולצורך זה הוא מתווה לעצמו קו שעל פיו יבחן את הנערה אם ראויה ומתאימה היא להיות אשתו של יצחק אבינו, כך נאמר: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק" ומפרש רש"י : ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי היא להכנס בביתו של אברהם. דהיינו אם היא שלימה במידת החסד ובהטבתה לזולת היא יכולה להסתפח לבית אברהם ולהנשא לבנו יצחק.

כל בר בי רב יודע כי כמות המים הנדרשת להשקות גמל אינה ככמות המים הנדרשת לבן אדם ואפילו היא אינה כפולה, היא עשרת מונים ממידת המים שנדרשת לאדם, ופה מדובר על עשרה גמלים. והשאלה הנשאלת איזה הגיון היה לשים רף גבוה כל כך למידת חסדיה, וכי לא די שתשקה גם את עבדיו וכדו'?

עוד יש להבין, כשנתבונן בפרשה נראה שסיפור החסד של רבקה שונה ממה שציפה לו אליעזר. בעוד שאליעזר מבקש הכרזה מידית על נכונות להשקות אותו ואת גמליו, רבקה מתחילה בהשקיית אליעזר בלבד: "ותאמר שתה אדוני", רק לאחר ש- "ותכל להשקותו" ותאמר: "גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשאוב". כלומר, שהיא הפרידה והפסיקה בין אליעזר לגמליו, ורק אחרי שגמר אליעזר לשתות הציעה לשאוב לגמלים ואף ביצעה זאת בפועל. מה השוני הזה ומהיכן הוא נובע?

כדי להבין זאת, עלינו לשאול את עצמינו לשם מה היה צריך אליעזר למעשיה של רבקה שתשקה אותו ואת הגמלים. הרי הוא ראה נס גלוי, כאשר מופיעה ילדה בת שלוש והמים שבבאר עולים מעצמם לקראתה כדי שלא תצטרך לטרוח בשאיבתה. כל אדם אחר היה מסתפק בראותו מופת גדול כזה וקובע על פיו שזו הנערה המיועדת ליצחק אדונו. איזה צורך יש לאחר נס כזה לבדוק את התנהגותה וטוב ליבה?

י"ל שאליעזר המלומד בניסים מביתו של אדונו הבין שיש ניסים ויש ניסים. יש ניסים שאינם באים מטהרת המידות ובמקרה זה אין בהם כלום. ועל כן כשהוא ראה נס הוא לא מתרגש. הוא רוצה להבין ראשית כל מהיכן בא הנס, מאיזה מקור הוא נובע? כולנו זוכים לניסים! אולי מדובר במשהו חד פעמי שיחלוף כמו שבא? רק לאחר שהוא רואה טוב לב ומידות טובות מבין הוא שהנס טהור הוא ואישה טהורה היא, וכפי הנראה שאין הדבר חד פעמי אלא קבוע.

איך בודקים את מקור הנס? אליעזר מעמיד רף גבוה מאוד, של השקיית גמלים הינה רף גבוה מתוך ידיעה שלביתו של אברהם אבינו המוסר נפשו לחסד גם לאחר ברית מילה כשהוא בן מאה שנים ושמש יוקדת בחוץ, יש רף גבוה מאוד של מידות טובות ואנושיות. ואעפ"כ משתאה אליעזר לאחר שרבקה משקה את הגמלים, מדוע? כי הוא אומר לעצמו, אולי זה אינה גדולה כל כך עבורה כיון שהמים עולים לקראתה, אחרות שאין להן נס יכול להיות שהיה ניתן להסתמך על דיבורים והצעה בלבד של להשקות את הגמלים והעבדים שלו, אך כאן לנוכח הנס הוא משתאה? כשהוא מתבונן באופן שבו נקטה בדברה אליו, הוא מבין כי השגותיה של רבקה בחסד הינן גבוהות מאוד.

דווקא מזה שרבקה מפרידה בין אליעזר לגמלים ולא מכריזה מיד על רצונה להשקות את גמליו מבין אליעזר בטובה הגדול. כי הרי דרכו של בעל חסד להגיד למבקשו: כן ודאי! אני מוכן למלא את בקשתך ואף יותר מכך, אל תדאג, הכל יהיה בסדר. פעמים משום גאוה ופעמים משום שרוצה להרגיע את המבקש שירגיש בטוב שבקשותיו תתגשמנה. לא כן היה כאן אצל רבקה היא עמדה מעל מדרגה זו, ההטבה לזולת היתה כה פשוטה אצלה וכה מובנת מאליה, עד שחשבה שאין זה נכון להרבות בדברים ולדבר על העתיד של השקיית הגמלים, כי זהו טבעי שיש לשאוב גם להן.

בלומדו את דרכה של רבקה בהתייחסותה לחסד. הבין אליעזר כי אצלה החסד הוא ללא גבולות. היא אינה מדברת עליו היא עושה זאת ולא משום הניסים שזוכה להן. ובאותו רגע הוא פוסק שאכן ראויה היא ליצחק אבינו.   

בחב"ד היה משפיע גדול, הרב חאטשע (יחזקאל) פייגין, מזכירו של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש זי"ע. הימים, ימי רוסיה הסובייטית. היה פחד פחדים על כל דבר יהודי. לקחו יהודים למחנות כפיה ועבודה, והוא ישב להתוועד עם קהל חסידים. שרו ניגונים, והוא הלהיב אותם לתורה, לתפילה וליראת שמים טהורה. ואז מרוב רגש, ציבור השומעים נסחף אחריו והחל לבכות עימו בדמעות שליש.

לפני ההתוועדות, העמידו בחור למעלה, בעליית הבית, שיציץ לראות אם הרשעים מתקרבים ויתריע אודות סכנה. לפתע יורד הבחור בבהלה ואומר: "מען זיכט, מען זיכט"- מחפשים אותנו. מיד קמה במקום בהלה רבתי, אלו מצדדים לברוח ואלו אומרים לכבות את האור, אחרים הציעו לפרוס עיתונים ולהסוות את הפעילות הדתית. כך נערכו בבהלה לקראת האויב, עד שהגיעה הידיעה כי הסכנה חלפה והמשטרה הסובייטית עזבה את המקום.

התיישב רבי חאטשע על מקומו ושאל את הנמצאים: "מה חשוב יותר, רוחניות או גשמיות"? וביאר את דבריו: "מקודם דיברנו על רוחניות ובכיתם, ומשדובר על גשמיות, שיש איזה סכנה וכו' לא ראינו כל בכייה מצידכם, רק דאגתם מה לעשות".

נענו האנשים ואמר: "רבי חאטשע, מה יעזור שנבכה"? "איי איי איי, זה מה שרציתי לשמוע", אמר להם המשפיע החב"די, "אין כלום מבכייה לבדה. "ר' איד! געב זעך א שאקעל"- אין ערך לדיבור במקרים רבים יש צורך לעשות ולפעול.

כשנפגשו כאן בארץ ישראל, ה'אמרי אמת' והרה"ק רבי אהרון מבעלזא זצוק"ל לאחר מלחמת העולם, דיברו ביניהם על הכתוב: "ויבך יוסף על צווארי בנימין אחיו ובנימין בכה על צוואריו". רש"י כותב שבכה על שני מקדשות שהיו בחלקו של בנימין ובנימין בכה על משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף. שאל הרה"ק מבעלזא: "למה כל אחד בכה על החורבן של השני, וכי לא עדיף שכל אחד יבכה על חורבנו שלו עצמו"?

ענה ה'אמרי אמת' תשובה והיא יסוד לכל עניין היהדות: "על החורבן העצמי אין זמן לבכות, צריך מיד לבנות מחדש".- יסוד אדיר שלימדה אותנו רבקה גם בענייני חסד: אין צורך לדבר יש חובה לעשות.