יום הכיפורים ה'תשע"א

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"לפני ה' תטהרו"- לחיות על קידוש ה'

מידי שנה בשנה חוזרת על עצמה אחת התופעות הפלאיות ביותר, העומדת כחריג ומנוגדת לחלוטין לכל מה שמוכר לנו בהווי הישראלי הרגיל והשגרתי, והיא תופעת "יום הכיפורים" המשמש כיום קדוש שבו נוצרת אחדות, שכמותה איננו מוצאים בשום צורה ואופן בכל ימות השנה.

בארצינו, שבכל ימות השנה נטושות בה  מלחמות דת לרוב, יום הכיפורים ניכר ובולט בה. קדושת היום משתררת מקצה אל קצה- "הכל מודים ועוזבים כרישומך". מאיזה מקור בלתי מובן מצטרפים גם כל המתכחשים והמורדים בהארה פנימית, ואפילו שחלקם לא ידעו להסביר לעצמם למה ומדוע? אך כולם חוזרים ביום זה להיות: "מיחדיך בעולמיך", הולכים לבתי כנסת, צמים ומתענים, מה מיוחד ביום זה?

יום הכיפורים הוא יומה הגדול של כנסת ישראל. ביום זה מגיעה לשיא ביטויה של עוצמת הקירבה והחיבה שבין ישראל לבין קודשא ברוך הוא. בעוד שבכל ימות השנה אפשר שהיא נסתרת עד שניתן לסבור כאילו שככה או נעלמה, לעומתם ביום קדוש זה היא גואה ועוברת על כל גדותיה. וכך עולה במקביל הנקודה היהודית החבויה במעמקי כל נפש יהודית וצפה ועולה לה באדרת מיוחדת במינה, בקול רגש של מייחלים ומתחננים לפניו במורא.

פרשת הסליחה והכפרה המהווה את הציר המרכזי של יום הכיפורים, יסודה בגילוי האדיר של ההתקרבות שבין אב הרחמים והסליחות לבין בריותיו. שורשן של כל העבירות הריהו באל הזר המצוי בקרב לבנו, ואילו ביום הכיפורים, אין לשטן כל רשות לקטרג ולהשטין, וכאשר שום כח זר אינו נדחק בין האוהבים, שוב יכולה הכלה להתייחד עם דודה.

באחת מנסיעותיו של "בעל התניא" זי"ע, הוא הגיע סמוך לעיירה שבה התגורר בזמן ילדותו הסבא קדישא מרוז'ין זי"ע אצל אמו- אלמנת הרבי ר' שלום מפרובישט. כאשר שמעה הרבנית שהאדמו"ר הזקן, שהיה מגדולי תלמידי "המגיד", אבי חמיה זצ"ל, יעשה את דרכו בסביבת מקום מגוריה, לקחה את ילדיה הקטנים ועמדה על אם הדרך, כדי לפגוש ברבי ולבקשו לברך את היתומים הקטנים.

הכבודה כולה עצרה כמובן לכבוד צאצאי "המגיד", והאם וילדיה עלו על הכרכרה כדי להתברך בקודש. פנה הרבי לגדול הילדים, ישראל שהיה כבן שש, ואמר: האם יש ברצונך לשאול דבר מה? נענה הילד ואמר: "כן, שאלה מסוימת מטרידה אותי מזה זמן, ובאם אמצא חן בעיני הרבי, אציגה את שאלתי, ותבוא מנוחה לנפשי"!

פתח ושאל: "למדתי ממורי בכיתה שכאשר קורא האדם "קריאת שמע" ומסיים "אחד", צריך הוא לכוון שמוכן הוא למסור את נפשו על קידוש השם, למען הקב"ה. (כך מובא במחזורים בשם השל"ה הק' המציין כי בזה אדם מקיים מצוות קידוש ה'). אם כן, איך ייתכן שמיד אחר כך ממשיך בפסוק "ואהבת... בכל לבבך" וגו', הרי כבר אין לאדם כלום, את הכל הוא מסר מכבר לקב"ה?

נהנה הרבי מן השאלה, וענה לילד החכם: בין "שמע" ל"ואהבת" הרי אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"... בשובו, פנה הרבי לחשובי החסידים ואמר: כל ימי עמכם לא שאלתם אותי שאלה כזו שעכשיו, והנה ילד צעיר לימים שאלני!

ה"צמח צדק" נכדו וה"שפת אמת" מבארים היטב תשובה זו, ומסבירים: אמנם צריך האדם להיות מוכן בנפשו למסור את גופו על קידוש ה', ולצייר בעיני רוחו שאפילו ירצו לשורפן באש לא יסור מאמונתו בשום פנים ואופן (כדברי השולחן ערוך סימן ס"א: צריך לאומרו "באימה וביראה, ברתת ובזיע". ופירש המגן אברהם: שזו כוונת הכתוב בתהילים מ"ד, ג': "כי עליך הרגנו כל היום", וכך נפסק במשנה ברורה שם ס"ק ג'). אבל חשוב מזה לחיות את כל החיים מתוך קידוש ה', להשתדל בכל מעשינו בכל יום ויום שיתגדל ויתרבה כבוד שמים בעולם, ונקיים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אם כך, פני הדברים "ואהבת את ה' אלקיך" היא להכניס את אהבת ה' בכל אחד מחלקי החיים, הן הרוחניים- בתורה ובתפילה, שלא יהיו באופן של "מצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך אהבה, יראה ודבקות בקב"ה, והן החיים הגשמיים- שהכל יהיה בהיתר ולפי ההלכה, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

ואכן אחד מהזמנים היותר מרגשים ביום הכיפורים, הוא ללא ספק כאשר הציבור קורא את קריאת שמע של ערבית ושחרית. ולאחר שכולם מאריכים ב"א-ח-ד" ומכוונים כראוי, משתרר שקט... ואז פותח שליח הציבור בקול גדול וסוחף: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכל הקהל מקבל על עצמו עול מלכות שמים. הטעם שאומרים אותו בקול רם: "שהוא שירת המלאכים. וביום הכיפורים ישראל דומים למלאכים". (משנה ברורה סימן תרי"ט ס"ק ז'). עניין זה טעון הסבר. מדוע מילים אלו הם שירת המלאכים דווקא, הרי מקור תפילה זו הוא ביעקב אבינו שאמר זאת לאחר ששבטי ישראל הצהירו בפניו את אמונתם באומרם: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", והוא השיבם: "ברוך שם כבוד מלכותו". זאת ועוד, מדוע בכל השנה מותר לומר שירה זו רק בלחש?

בספרי החסידות מבואר, שכאשר האדם אומר בקול "ברוך השם" שייך שיעורר עליו בזה קטרוג בשמים: האם כל מעשיו באמת מובילים למטרה זו של גידול וריבוי כבוד מלכות שמים בעולם, כתשובת בעל התניא לסבא קדישא מרוז'ין? מקטרוג זה אנו יראים. ולכן, במשך כל השנה אומרים זאת רק בלחש. המלאכים, לעומת זאת, מאחר שאין בהם שום חטא ועוון כלל, יכולים לומר דברים אלו בתוך שירתם ללא כל חשש.

לעומת זאת ביום הכיפורים, יום שאין השטן מקטרג בו (יומא כ', א'), יום שמתכפרים בו כל העוונות, החטאים והפשעים, ודומים בו למלאכי השרת. אנו יכולים לאחר שקוראים את "שמע" ומקבלים עלינו עניין מסירות הנפש, אפשר לומר בקול גדול "ברוך שם" בלי חשש של קטרוג כלשהו. כמו שגם היה בבית המקדש, כאשר הכהן הגדול היה מתוודה ואומר את הפסוק (ויקרא ט"ז, ל') "כי ביום הזה, יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפי ה'", אזי כל ישראל, כאיש אחד בלב אחד, היו מתעלים ביותר ומגיעים להכרה מוחלטת בבורא עולם, ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, בשיא הדרגה וברום המעלה.

וכך אנו אומרים בסדר העבודה של מוסף "יום כיפור": "הכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים את השם הנכבד והבורא 'מפורש' יוצא מפי כהן גדול, בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ומה ענה להם הכהן הגדול באותו מעמד נהדר של קבלת עול מלכות שמים אל מול ברוך שם של בני ישראל? "ואף הוא היה מתכוון כנגד המברכים לגמור את השם, ואומר להם: 'תטהרו'".

אם נשים לב לתשובת הכהן הגדול לציבור הקדוש, ברגע קדוש ונורא זה, נבין שהוא דורש מהם את העתיד! רבותי, "תטהרו"! בודאי ביום הכיפורים הוא יום מחילה, כפרה וסליחה לכל עוונותינו, "כי ביום הזה יכפר עליכם" הקב"ה כדי "לטהר אתכם מכל חטאתיכם". אבל אתם, קבלו עליכם עכשיו, כאשר אתם מטוהרים, שמהיום והלאה: "תטהרו", שתנהגו כראוי, בקדושה ובטהרה, בכל השנה, וזה הביאור הפשוט ל"קבלת עול מלכות שמים", באופן של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", זו אינה פעולה של רגע, זו פעולה של חיים. לחיות על קידוש ה' שהוא גדול יותר מלמות על קידוש ה'.

מסר חשוב זה שייך לכולנו, כל אחד לפי רמתו האישית. בפרט שרגעים אלו אשר אומרים "ברוך שם" בקול- בקריאת שמע ערבית ושחרית ובסיום נעילה- מרגשים ביותר, מזעזעים את הנקודה הפנימית, הטהורה, החבויה אצל כל יהודי. אם אנו ניקח את היום הזה עמנו לכל ימות השנה אין ספק כי גם אחינו ואחיותינו שאינם מקפידים כל השנה כולה יקחו את היום הקדוש לכל השנה כולה.

טרם החתימה ניקח את נקודת המוצא של יום הכיפורים לסניגוריה על עם ישראל ונקרא אל ריבונו של עולם: ראה כולם נקבצו ובאו לך, ועמם הרהורי תשובה, עמקי החרטה התפילות והתחינות. תזכור את השנה שחלפה שאוזניה מלאו מזעקת אומללים, משוועת קשיי יום ונדכאים, מבכי אלמנות והמיית יתומים, אך גם את הזעקות שלא נזעקו ואת הדמעות עם הכאב שזרמו ללא קול, ועיניך יהיו פקוחות אל ארץ ישראל אשר לא באה אל המנוחה ואל הנחלה, אל ירושלים עיר הקודש המושפלת עד שאול תחתיה והינה לחרפה ולביזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות, והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך.