פרשת ואתחנן ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי המערבי והמקומות הקקדושים

הנתינה והנטילה

עשרת הדיברות נשנות וחוזרות בפרשה זו. כשהדיברה הפותחת את עשרת הדברים הינה: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וראוי שתהיה ראשונה. שהרי התורה מושתתת על יסוד האמונה כי ה' אחד ושמו אחד. הוא הבורא, הוא היוצר הוא הגואל עמו, הוא מצווה התורה, כך שכל שאר הדברות נפרטות והולכות מתוך כלל זה. אלא שחכמי הסוד רמזו לנו דבר חדש: לא רק הכול הולך אחר הפתיחה, כי אם גם הכל הולך אחר החיתום.
מהי הדברה האחרונה? "לא תחמוד", גם בה לכאורה כלולות הדברות כולן. רז זה אומר דרשני: מבינים אנו אולי גזילה, גניבה ועדות שקר שמקורן בחמדה פסולה. אך שבת? לא תעשה לך כל פסל? אנוכי ה' אלוקיך? כיצד הם נפרטים מתוך האיסור לחמוד אשת אחיך, להתאוות לביתו, שדהו, עבדו, שורו ואמתו?
פירש המשגיח הרב אליהו דסלר זצ"ל: שני קטבים נאבקים זה בזה בעולם, קוטב הנתינה מול קוטב הנטילה. כחיים מול המוות, כיום מול הלילה, כחושך מול האור, מתנהל קרב בין הנתינה לנטילה על מערכות לבו של האדם. בעולם הנתינה, האדם הוא חלק אלוק ממעל ממש, הכוח  של הבורא, היוצר והנותן, הוא כאן כדי להעניק ולתת. נפשו משועבדת לכוח גדול הימנו, שדרכו שופע נתינה ומעניק עוד חיים. לעומת זאת: בעולם האופל של הנטילה האדם עובד את עצמו והיא הסיבה לכל הדברים. הוא המרכז שאליו משועבדים כל חפצי העולם. מטלטליו ואנשיו אינם אלא חפצים למילוי רצונו עד שאפילו הזולת עצמו אינו יותר מחפץ למילוי רצונו. הכל נבלע אל לוע מפלצת הנטילה.
הדברה השולטת בחיי האדם הנותן היא "אנוכי ה' אלוקיך". האמונה בנותן, שגאל את האדם ממצרים והעניק לו חיים. כל שיש לנו שלו, כל שיש לנו הוא כדי לתת ולהעניק. לעומת זאת הדברה השולטת בחיי הנוטל הינה "לא תחמוד". כפי שתיאר זאת הרמב"ם בידו החזקה: התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל: שאם לא רצו הבעלים למכור, אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבוא לידי גזל, שנאמר: "וחמדו בתים וגזלו" ואם הבעלים עמדו בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים. וזה לא יעצור שם, זה לא יעצור בנטילת הנפש, לא בביזוי אב ואם, לא בחילול שבת כיון שהכל נובע ממקדש שבונה האדם בלבו, בו ישתחווה לעצמו בפישוט ידיים ורגלים.
אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". נאמר במדרש כי ניגודו של זה, הוא לא תחמוד. כשם שזה כלל גדול בתורה בקיומה, אף זה כלל גדול בביטולה, חמדת הזולת או אהבת הזולת, נתינה או נטילה.
ידועה תמיהת האבן עזרא: אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, מצוות לא תחמוד, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו? הדיברה הראשונה היא התשובה: מי שיש לו גישת נתינה מובטח לו שלא ייכשל. לא בלשון הרע, לא בגזילה, לא בגניבה ולא בהונאת דברים. שכן, ברגע שהאדם מצוי בקוטב הנתינה, ברגע שהציב עצמו באור שוב אין החושך שולט. כך שכל עשרת הדברים נמצאים או באנוכי ה' אלוקיך או חלילה להיפך ב"לא תחמוד".

בשמו של המגיד הגאון רבי מרדכי דרוק זצ"ל שמעתי לפרש בדרכו על תמיהת האבן עזרא. כשהוא מוסיף להקשות, שהרי נוסח הכתוב בדיברה זו נראה תמוה: "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". לכאורא יש כאן רשימה שמקיפה את כל צרכיו של האדם: הבית, הרכב, האשה וכו', שכולם אסורים לחמוד אותם. מדוע התורה מוסיפה: "וכל אשר לרעך", מה כלול בתוספת זו שלא נרשם מפורש בתורה?
והשיב בדרכו: שגם אם נראה שלזולת יש הכל: בית, רכב וכו', הרי אף אחד מאיתנו לא בוחן כליות ולב ולא יודע את בעיותיו הרפואיות והנפשיות, מצב ילדיו ובני משפחתו, אותם פגעין ומרעין בישין נסתרים שיש לכל אדם. על כך אומרת התורה- אם הנך חומד את ביתו ורכבו של חברך זה בכפוף לכך שתקבל את כל הצרות הנלוות, וזה האדם אינו רוצה, לזה אינו מכוון, וזו העצה להתגבר על הרצון לחמוד.
באם אדם חושב על היקף חייו של זולתו, ומבין שלא ניתן לקבל רק דבר אחד ממה שיש לו, אלא את העסקה הכוללת, הוא לא יחמוד את של חבירו, גם אם זה נראה כלפי חוץ יפה ומדהים, הוא יעדיף את השק והדשא שלו על פני זה של חבירו. זהו עומק ועוצמת האיסור של "לא תחמוד", ועל כן כלול בו כל הדברות יחד. כי אם אדם יודע שהכל מאיתו יתברך וגם אם לא קיבל את כל מה שחפץ הרי שמנגד מנת ייסוריו קטנה ומצומצמת, והכל מאיתו יתברך בחישוביו ובדקדוקיו על כל פרט ופרט, הרי כל חייו יהיו מכוונים בדרך הישרה והנכונה. הן מצוות שבין אדם למקום והן המצוות שבין אדם לחבירו.