פרשת מטות ה'תש"ע

בס"ד            

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

העיקר והטפל

בפרשה זו מספרת התורה על בני גד ובני ראובן שהיה להם מקנה רב ובקשו על כן ממשה: "אל תעבירנו את הירדן". בקשתם אין בה לכאורה כל סירכא, להיפך, מוותרים הם על חלקם בארץ שבעה עמים, כך שבחלקם של יתר השבטים יפול שטח מרווח יותר. המניע לבקשתם נראה כשר ביותר, שהרי עובדה היא שהיה להם מקנה רב יותר משהיה לכל השבטים, ושארץ סיחון ועוג ארץ מקנה היא.

למרות זאת, מוצאים אנו שמשה מאשימם בהאשמה חמורה ביותר - "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל. כי תשובון מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל הזה".

לכאורה, היכן מצא משה בדבריהם הישרים וההגיוניים "תרבות אנשים חטאים"? מדוע האשימם בהאשמה חמורה כל כך דוגמת חטא המרגלים עליהם נקבע להם בכיה של דורות? י"ל שאדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. משה כמנהיג ישראל חש בדבריהם את מה שלא יכלו אחרים לחוש. משה הרגיש בדבריהם עד כמה הם מחשיבים רכוש חומרי, שהוא במקרה זה המקנה. משה שמע מתוך דבריהם על סולם מעוות של ערכים, כאשר המקנה עומד מעל לקדושתה של ארץ ישראל. ולא בכדי הזכיר להם משה רבינו את מה שעשו המרגלים, שכן בדבריהם הרגיש משה שמץ מאותו חטא. עצם העדפת ארץ מקנה על פני קדושת ארץ ישראל, יש בה שמץ מחטא המרגלים.

מנהיג ישראל אמיתי שהוויתו בעולם של אמת ושל קדושה ומבטו על העולם הזה מבט חיצוני הוא, רק הוא יכול להבחין בין בקשת צרכים גשמיים מתוך צורך והכרח, לבין בקשת צרכים גשמיים מתוך שכחה של העיקר. כאשר אדם שואף ומתפלל להשיג אי אלו מטובות העולם הזה, שומה עליו לבדוק עצמו היטב, על מה מורה השאיפה האם אין היא נובעת חלילה מתוך שהפך את הטפל עיקר והעיקר טפל, האם אין זה נובע מתוך שענייני עבודת ה' רחוקים מליבו ונפשו.

בעל העקידה מציין את ההבדל בין דבריהם של בני גד ובני ראובן בתחילה כאשר אמרו: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", בלא שהזכירו את שם ה', לבין דבריהם בסוף בו הזכירו את שם ה': "נחנו נעבר חלוצים לפני ה' ארץ כנען". רבינו בחיי אף מוסיף לדייק באמירתן "נחנו" שהיא לשון ענוה ושפלות, וכמאמר משה העניו מכל אדם: "ונחנו מה".

זאת ועוד, בתחילה הקדימו את צאנם לטפם: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו", ומשה למדם להקדים את טפם לצאנם באמרו: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". שני דברים אלו, גם העובדה שלא הזכירו בתחילה את שם ה' וגם העובדה שבתחילה הקדימו את צאנם לטפם, יש בהם כדי להביננו מה ראה משה על ככה לומר להם את אשר אמר.

הכתוב במשלי (כ"ז כ"א) אומר: "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו". כאשר יש לו לאדם חפץ מזהב והוא חפץ לדעת אם הוא זהב טהור אם לאו, יכניסנו למצרף, לכור היתוך, וכך יתברר כמה אחוזי זהב יש בו. וכן בכלי כסף. "ואיש"- אם רצוני לדעת מה טיבו של איש, "לפי מהללו". בפשטות לומדים: "כפי מהללו" - כפי מה שמדברים עליו האנשים האחרים, איך משבחים אותו, מה סבורים אודותיו האנשים, וכנראה הם לא טועים. אך רבינו יונה מפרש בפירוש אחר: "איש כפי מהללו"- כפי מה שהאדם עצמו מחשיב דברים. לכל אדם יש סולם ערכים: יש דבר חשוב, יש דבר פחות חשוב, יש עיקר ויש טפל.

בספר "זכרון שמואל" מהגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, מובאת חקירה: מה עיקר העוולה של בני גד וראובן, שהם עושים את העיקר לטפל, או שהם עושים את הטפל עיקר. האמת היא שהא בהא תליא. כל אדם בונה לעצמו סולם ערכים, וככל שהנך מניח את הדגש על משהו אחד, הדבר מפחית מחשיבותו של משהו אחר.

הגמ' מספרת על רבה בר חנה שהלך בשיירה. פתאום נזכר ששכח לברך ברכת המזון. הבין כי אם יאמר לאנשי השיירה ששכח לברך ברכת המזון, יאמרו לו שיברך במקום בו הוא נמצא. אולם הוא רצה לחזור לברך בבית שבו אכל, שכן דין השוכח לברך הוא מחלוקת בית שמאי ובית הלל והלכה כבית הלל שאפשר לברך במקום שבו הוא נמצא עתה. אולם ודאי שאפילו בית הלל יודו, שעדיף לכתחילה להדר, לחזור ולברך באותו מקום שבו אכל, כבית שמאי.

מה עשה? אמר להם: שכחתי יונה מזהב ליד הבית. בשמעם כי מדובר בשכחה של תכשיטי מזהב, השווה מן הסתם כמה אלפי דולר, הסכימו להמתין לו. חזר ובירך ברכת המזון, וה' עשה נס והוא אכן מצא יונה מזהב.

בלמדינו גמרא זו אנו מתקשים: אם אדם רוצה להחמיר על עצמו ולהדר לברך במקום שאכל, וכי מותר לכזב לאנשים אחרים משום שהוא רוצה לעשות איזה הידור?! והרי ההלכה היא כמו בית הלל. לכל היותר יכול היה לבקשם להמתין לו, ואם יסכימו - מה טוב.

אלא שיעורו של דבר הוא, כי לכל אדם סולם ערכים שהוא בונה לעצמו. מחליט מה הכי חשוב בעולם ומה בעדיפות שניה ושלישית. אצל רבה בר בר חנה עמד בראש סולם הערכים עניין עבדות ה', לעשות את הרצון של ה'. אם הדבר הוא רצון ה' - הוא שווה אצלו כל הון, חשוב מן החיים. אצל אנשי השיירה היה סולם ערכים אחר: לדידם החשיבות הכי גדולה היתה לכסף ולזהב. רצה רבה בר בר חנה להסביר להם עד כמה גדולה חשיבות המצווה אצלו, הוא שם בדעתו והעריך כמה שווה אצלו לברך ברכת המזון בהידור, כמה הוא מוכן להפסיד בשביל מצווה זו, ומסקנתו הברורה היתה כי זה אצלו כשווי של יונה מזהב. הוא היה מוכן לוותר על יונה מזהב, על חמשת אלפים דולר, ששת אלפים דולר, העיקר לברך באופן של הידור. אז אמר להם בצורה שהם מסוגלים להבין: שמעו נא, אני מפסיד עכשיו ערך של כך וכך. האם אתם מוכנים בשביל כזה הפסד להמתין לי? הווי אומר שהוא לא כיזב להם אלא שטח לפניהם את חשיבות העניין לפי המושגים שלהם.

"ואיש כפי מהללו"- יכול להיות אדם היושב בבית המדרש ולומד, ויכול להיות אדם אחר היושב בחנות ומוכר דברים. אבל האדם אינו נמדד רק לפי כמות הלימוד, אדם המרבה ללמוד אבל משתחווה לאגורת כסף, אצלו החשיבות העליונה ניתנת לכסף, ובראותו עשיר הוא לגמרי מתבטל בפניו, אזי כל עיסוקו בתורה הוא כבר מספר שניים. ומאידך, יכול להיות אדם שכל היום עוסק במסחר, אבל בראותו תלמיד חכם הוא בטל בפניו כעפרא דארעא, בעמדו לפני צדיק הוא לגמרי נהיה בטל, אצלו החשיבות מספר אחד אינה כסף, אלא רצון ה'. איש נמדד כפי מהללו, חשיבותו של אדם נמדדת לפי מה שהוא מהלל.

מתוך דברי משה לבני גד וראובן נמצינו למדים על מהות חטאם ששמו את עשרם בראש כל, עד שהקדימו המקנה לטף, ורק בעקבות דברי תוכחתו של משה חזרו לראות את חייהם בראייה אמיתית. אכן גם כאשר אמרו נחנו נעבור חלוצים לפני ה', עדיין רצו בארץ סיחון ועוג שיהיה למקניהם, אך סולם הערכים שלהם כבר היה סולם נכון ואמיתי, ידעו הם כבר להבחין בין העקר והטפל. ללמדך שלא היה חטא בעצם עשירותם, החטא היה רק בסולם עדיפויות שהשתבש, וכאשר חזרו להבחין בין עיקר וטפל ניתן להם משה את עבר הירדן.