פרשת שלח ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

מצוות ציצית

יש מן המצוות שהן באות לפרקים ויש שקיומן חמידי בכל ימות השנה, וכבר נאמר במסכת מנחות (מ"ג) "חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצוות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן, ציצית בבגדיהן ומזוזות בפתחיהן". זהו היקף המצוות המעיד על חביבות ישראל.

אך מכולן בולטת בייחודיותה מצוות ציצית שחיובה בכל ימות השנה כולל שבתות וימים טובים ובכל מצב, בעוד שמצוות תפילין נוהגת רק בימי חול, ומזוזה כשאדם נמצא בביתו, ועליה אמר רשב"י: כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני השכינה ואף אמרו: "ששקולה מצוות ציצית כנגד כל המצוות כולן", וכל כך למה?

רש"י בביאורו לתורה מבאר שהציצית מזכירה את כל המצוות עפ"י הגימטריא הרמוזה: "ציצית" בגימטריא שש מאות ואם נוסיף לכך את שמונת החוטים וחמשת הקשרים, נמצא ביחד את המספר תרי"ג- כנגד 613 מצוות. למדנו שהציצית מהווה אמצעי של תזכורת לאדם, כדרך שמקובל לעשות קשר במטפחת או בחגורה בשביל להיזכר בדבר מה.

האלשי"ך העיר בזה הערה נפלאה. לא כל קשר הקשור בגוף או בבגד יזכיר לאדם נשכחות. נוכל לתאר לעצמנו פלוני שחוט אדום קשור תדיר באצבעו, ולמרות כל זאת הוא שוכח דברים שהם חשובים לו. אם יתמה אותו אדם כיצד אירע לו ששכח הרי חוט היה קשור בו? לבטח יהיה מי שיסביר לו כי חוט קשור אינו סגולה לזכרון. רק אם קושר אדם חוט על מנת שזה יזכיר לו, החוט עשוי להוות תזכורת, אבל חוט שנקשר מאליו לא יועיל ולא כלום. הסומך על החוט בצורה עיוורת, עלול להתאכזב קשות.

כיוצא בכך אמורים הדברים גם ביחס למצות הציצית. קשירת פתילי הציצית אם היא נעשית בכוונה תחילה על מנת להוות תזכורת לאדם שעליו לקיים את כל מצוות ה', היא תהווה עבורו תזכורת נפלאה שאין טובה ממנה. אם בכל זאת נפגוש מקרים שבהם למרות שהיות האדם לבוש בטלית קטן, הוא נכשל בעבירה, ידוע נדע שהקשירה והלבישה היו כ"מצות אנשים מלומדה", שלא בכוונה תחילה על מנת להיזכר באמצעותה, ופשיטא שהתועלת שתצמח מכך היא לקויה. רק הקשירה המלווה בהתבוננות היא שתועיל.

כעין זאת אמר גם ה"חפץ חיים" זצ"ל שמצות ציצית כמוה כרשימה שסוחר עורך לעצמו בנסיעתו ליריד. ברשימה זו מופיעים בראשי פרקים העניינים שעליו לסדר בדרך מסעותיו. אולם רשימה זו טובה ויעילה, רק למי שרשם אותה ויודע לפענח את האמור בראשי פרקים אלו. אולם אם אדם סתם שאינו בקי בכל זאת יטול רשימה זו ויסבור כי בעזרתה יעשה חיל בעסקיו, אינו אלא טועה.

נמצא שרק מי שיודע ובקי בהלכות מצוות ה', ומי שרוצה שהציצית תזכיר לו אותן, אכן יכול להעזר במצוה זו. אך מי שבצורה סתמית מבקש ל"התעשר" ממצוות הציצית, זו לא תהווה לו כל תזכורת.

זהו גם ההסבר מדוע מקדימה התורה את הלב לעיניים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". למרות שהסדר הפוך כדברי רש"י העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה? השיב על כך הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זצוק"ל בחריפותו, זה שאין ליבו חומד עיניו לא יראו כלל, שהעיניים רואות את מה שהלב מכוון.

רש"י בסיום הפרשה מביא רמז נוסף על מצוות התכלת בציצית. על פי דברי חז"ל במדרש רבה ובילקוט שמעוני, תניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר: "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". (במד"ר לא מוזכר שהתכלת דומה לים אלא שהתכלת דומה לרקיע). ויש להבין את תוכן הרמז המפותל הזה שמגיעים לכסא הכבוד?

והנראה להסביר את עומק הרמז, שהרי טעות לחשוב שלמים יש צבע. שקופים הם המים, וחסרי צבע, ורק השמים המשתקפים בהם נוסכים את צבע התכלת עד שכשעומדים במרחק מהים נשקפים הם אלינו במלוא זוהר של התכול. זהו עומק דברי חז"ל, כי לכאורה איך יכול איש הגשמי להשוות לעצמו מראה של שמים? צריך הוא ליטול דוגמה אישית מן המים, יש להסיר מעצמו את הגוון והצבע ולהיות שקוף ולשקף באישיותו רק רצון שמיים ואזי יהיה הוא "כעצם השמים לטוהר" ומובטח הוא כי לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, וכהבטחת הכתוב "והייתם קדושים לאלוקיכם..."