פרשת בהעלותך ה'תש"ע

בס"ד            

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

למה נגרע

החג היחיד אשר ניתן להשלימו במועד מאוחר יותר הוא חג הפסח. כמו שנאמר על איש אשר היה טמא לנפש או שהיה בדרך רחוקה ביום י"ד לחודש ניסן שיכול להשלים את המצווה בחודש השני חודש אייר, בארבעה עשר יום בן הערבים. אופצית ההשלמה לא ניתנה לחגים ומועדים אחרים, לא תקיעת השופר של ראש השנה, לא סוכה וארבעת המינים בחג הסוכות ולא בכל חג אחר, והשאלה הנשאלת מה זכה חג הפסח? ובמה עדיף הוא על פני מועדים אחרים?

הרבי מרדומסק ואחרים משיבים כי פסח שני ניתן בזכותם של אנשים אשר התאמצו לקיים את מצוות הפסח וכאשר לא עלה בידם בגלל טומאתם, באו להתחנן ולבקש מלפני משה "למה נגרע", לכן רק בחג הפסח ניתנה אופציה להשלים ביום אחר, כי בפועל רק בו היו אנשים שזעקו למה נגרע דבר שלא היה בחגים ומועדים אחרים.

בזה ניתן להסביר את דברי רש"י בפתח פרשת פסח שני אשר מקשה מדוע פרשה זו אשר נאמרה כבר ביום ט"ו לחודש ניסן נכתבה רק לאחר פרשת הפקודים שפותחת את ספר במדבר  שלא נאמרה עד א' לחודש אייר. "ולמה לא פתח בזו"? ומשיב: מפני שהוא גנותן של ישראל שבכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". לכאורה מהי הגנות בזה, הרי ישראל לא נצטוו כלל להקריב קרבן פסח במדבר מלבד פעם אחת על פי צווי ה', ורק לאחר שנכנסו לארץ נצטוו לקיים מצווה זו מידי שנה בשנה כמו שאנו מצווים ועושים?

י"ל שהגנות היא בזה שלא ביקשו מעצמם להקריב את קרבן פסח במדבר, כמו הטמאים לנפש שזעקו "למה נגרע". מן הראוי היה שבני ישראל מצד עצמם יבקשו מה' להקריב את קרבן הפסח ובוודאי שהיה הקב"ה נענה להם כפי שנענה לאותם אנשים הטמאים לנפש שאיפשר להם לעשות פסח שני ואז היו מקיימים את המצוה כל 40 שנה. וזו גנותן של ישראל שמפניה נאמרה פרשה זו רק בחודש אייר.

רעיון ההשתוקקות לקיים את מצוות ה' נמצא גם בפתח פרשתינו הפותחת אודות הדלקת מנורת בית המקדש " דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות..." אמרו חז"ל במדרש רבה אתה מוצא למעלה אחד עשר שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב, וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיא של לוי, ומי היה נשיאו של לוי? זה אהרון... ואהרון לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה לך אמור לאהרון אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן, לכך נאמר, " דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות" הקרבנות כל זמן שבית במקדש היה קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם". לפיכך נסמכה פרשה זו של הדלקת המנורה לפרשת הקרבת הנשיאים.

אכן חלשה דעתו של אהרון שאינו מקריב עם הנשיאים אך מהו שמנחם הקב"ה את אהרון אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן, שלך גדולה משלהם, וכי לא ניתן להסתפק בלתת לאהרון כמו שאר הנשיאים, מדוע יש ליתן לו גדולה משבטים אחרים? ובכלל מדוע חלשה דעתו של אהרון הרי כל בר בי רב יודע ששבטו מורם מעם ישראל, שבט זה נבחר לשמש בקודש פנימה וא"כ למה חלישות הדעת שאחרים נמנים על חונכי המזבח?

גם כאן ניתן להשיב באותו רעיון שאמנם, אהרון היה מורם מעם אך חלשה דעתו ששבטו אינו שותף לחנוכת המזבח. כאשר מבטאים רצון עז לתת לקב"ה על כך נותן הקב"ה: "שלך גדולה משלהם"- מקבלים הרבה יותר מהדרישה והבקשה.

בימיו של הגאון הגדול רבי יהודה אסאד, רבה של סמניטץ ומגדולי רבני הונגריה. חי יהודי בעיירה הסמוכה, סהרדליה, שהיה השמש בבית הכנסת המקומי, איש ירא שמים ועובד ה' בתמימות. בין תפקידיו היה להיטיב את הנרות בבית הכנסת ולהעלות בהם אור. הוא היה עושה זאת בחיל ורעדה, קודם שניגש למלאכה היה חוגר עצמו באבנט ואומר תפילה שחיבר: " לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני מוכן ומזומן להעלות אור בנרות בית הכנסת ולקיים בכך "באורם כבדו השם". ועוד הוסיף: "יהי רצון כאלו כיוונתי בהדלקה זו את כל הכוונות והייחודים שכיוון הכהן הגדול בזמן שהעלה את הנרות בבית המקדש". כך נהג מידי יום ביומו, בכוונה עצומה, בהדרת כבוד ובהשתאות עקבו תושבי העיירה אחרי מלאכתו של השמש התמים.

פעם אחת נזדמן קצב העיירה לבית הכנסת, בשעה שעסק השמש במלאכת הטבת הנרות והדלקתם. הקצב היה איש פשוט והמוני ולא הצטיין לא בתורה ולא ביראה. אולם בראותו את השמש בעבודתו, נתמלא לבו רגש של קדושה ושל קנאת סופרים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו של השמש.

כיון שאיש מעשה היה, מיד ניגש אל השמש והציעה לו עיסקה: "אשלם לך מטבע הגון אם תמכור לי את זכות הדלקת הנרות בבית הכנסת", אמר. נתן בו השמש מבט של פליאה. "איני מעונין בכספך אלא במצווה עצמה", ענה בקצרה. הקצב לא הרפה. למחרת שב אל השמש ובפיו אותה בקשה. וכן בימים הבאים. כשנוכח השמש כי הקצב אינו מניח לו ואינו חדל מהפצרותיו, החליט להביא את הענין להחלטת הרב. הלך אל רבי יהודה אסאד וגולל לפניו את סיפור הדברים. "ככל אשר יורה לי רבנו, כך אעשה", הצהיר השמש.

לאחר ששקל את הדברים בינו לבין עצמו, פסק הרב: "אם כדבריך, כל מעשיך לשם שמים בלבד ושלא על מנת לקבל שכר, הרי גם אהבת ישראל מצווה גדולה היא. עצתי אפוא היא שתוותר לקצב על זכות הדלקת הנרות". כעבור רגע הוסיף רבי יהודה אסאד ואמר: "אך לא בלי תמורה, שכן על מצוות יש לשלם. טול ממנו בעבור כל יום של הדלקה זהוב אחד". זה היה סכום נכבד ביותר. ומיד המשיך: "אל תשתמש בכסף שתקבל מהקצב, אלא תניחהו בקופה מיוחדת. ביום מן הימים תדע מה לעשות בו".

אף על פי שהמצווה שהייתה יקרה מאוד לליבו של השמש, קיבל עליו את הדין ללא סייג. וכך, מידי יום ביומו, הופיע הקצב בבית הכנסת, שילם לשמש זהוב אחד וניגש להדליק את הנרות. הקצב מצידו לא ידע דבר וחצי דבר על חלקו של רבי יעקב אסאד בעניין וכי הכל נעשה במצוותו ועל פי הנחיותיו. גם את החלק השני בדברי הרב קיים השמש. את הזהובים שקיבל אגר בתוך קופה מיוחדת והיא הוסיפה להתמלא מדי יום. מעולם לא הוציא ממנה אפילו מטבע אחד.

חלפו כמה שנים מצבו הכלכלי של הקצב הורע, מסיבות כל שהן, והוא נאבק על פרנסתו. מצוקתו גברה עוד יותר כאשר עמד להשיא את בתו, ועל אף כל מאמציו לא הצליח לגייס את דמי הנדוניה שהתחייב עליהם.

בצר לו התדפק הקצב על דלת ביתו של רבי יעקב אסאד. במבט מבויש סיפר לרב כי המזל חדל לפתע מלהאיר לו פנים. "מה אעשה? כיצד אוביל את בתנו לחופה?", שאל בכאב. "ויתרה מזו". הוסיף, "הלא התחייבתי על סכום מסויים של נדוניה וליבי מלא חששות מפני תגובת צד החתן!". שקע רבי יהודה אסאד במחשבותיו. "שב והמתן", הורה לקצב. בינתיים שלח הרב לקרא לשמש בית הכנסת של סלהדריה. "בקש ממנו להביא לכאן את קופת הזהובים של הנרות", לחש באוזן השליח.

כעבור שעה הופיע השמש, ובידו הקופה עמוסת המטבעות. הקצב הופתע מהפגישה הלא צפויה עם השמש והשמש הופתע לא פחות ממנו. "פתח את הקופה והרק את תכולתה על השולחן", אמר הרב לשמש. לאחר שעשה כן התבקש השמש למנות את המטבעות. ספר השמש את המטבעות לעיני הרב ומול עיניו המתבוננות של הקצב., והנה זה פלא- סך כל הזהובים תאם בדיוק את סכום הנדוניה שעליה התחייב הקצב למחותניו. "כעת הגיע שעתם של הזהובים", אמר הרב לשמש. "לאחר ששימשו פעם אחת לקיום מצווה נכבדה של הדלקת נרות בבית הכנסת, הגיעה העת לעשות בהם עוד מצווה גדולה ולהעלות אור בבית יהודי בישראל. תנם לקצב כדי שיוכל להשיא את ביתו בכבוד ולהובילה לחופה בלב שמח". בלי להוציא הגה מפיו עשה השמש כמצוות הרב.

רבי יהודה אסאד סיפר את הסיפור בהתפעלות רבה לשומעי לקחו, ואמר: "ראו כמה דברים אפשר ללמוד מסיפור נפלא זה. ראשית, התמימות והצדקות של השמש, שהסכים לוותר לזולתו על מצוה שחיבב וייקר כל כך, וכל זאת בלא שום תמורה. שנית, מצווה אחת- הדלקת נרות בית הכנסת, שנעשתה בכוונה- הצמיחה מצווה כאהבת ישראל, צדקה והכנסת כלה. שלישית, הקצב היה סבור כל העת כי הוא נותן את כספו לשמש, ורק כעבור שנים התברר לו כי חיבוב המצווה וקיומה עמדו לזכותו והועילו לו עצמו. ומעל לכל- הדלקת הנרות בגשמיות, הדליקה גם ברוחניות את נשמותיהם של השמש והקצב והאירה אותן באור יקרות".

גם אנו נלמד מוסר השכל מסיפור זה שכאשר זועקים "למה נגרע"? זוכים לתגמול ברוח ובגשם.