פרשת נשא ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ואיש את קדשיו לו יהיו"

פרשתינו העוסקת במתנות הכהנים, מסיימת בפסוק: "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה' י'). פסוק שמעורר תמיהה והגמרא במסכת תענית וברכות דורשת פסוק זה בדרך הדרש. שמי שמעכב את מעשרותיו ואינו נותנן לו יהיו המעשרות, כלומר: שסופו שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות, לעומת מי שיתן מתנות הכהנים שהקב"ה ישלם גמולו.

פסוק זה נותן לכל אחד מאיתנו את זוויות הראיה של ההצלחה. הטעות הגדולה ביותר שיכול אדם לטעות בחייו היא טעותו של זה השוכח את יעודו בעולם הזה. השגיאה הגורלית ביותר היא שגיאתו של זה השוכח כי אין הוא עומד אלא בפרוזדור קודם שיכנס לטרקלין (אבות פרק ד' משנה כ"א). אבוי לו לזה המדמה לעצמו כי הוא כבר יושב בטרקלין.

החפץ חיים היה מזכיר בהקשר לכך את המשל שהמשילו על כך חכמינו במדרש, חז"ל המשילו זאת לאדם שהיו לו שלושה חברים, עם האחד היו לו יחסי ידידות קרובים מאד והאהבה ביניהם היתה גדולה מאד. יחסי החברות עם השני היו במימדים קטנים יותר ואילו השלישי לא היה עבורו אלא כשכן להחליף עמו מילות ברכה כשנפגשו ברחוב, אך לא מעבר לכך.

יום אחד קיבל אותו אדם הזמנה להתייצב לפני המלך. בחוץ כבר המתינו פקידי השלטונות, שאמורים היו ללוות אותו עד לארמון המלוכה. חשש כבד התגנב בליבו. הרי מעולם לא נקרא אל המלך ודבר אין לו עם פקידי השלטונות, אין זאת אלא שהלשנה חמורה הגיעה אל כס המלוכה, ואזי חייו הם בסכנה של ממש. הוא הבין כי עליו לגייס במהירות סנגור ומליץ יושר, אשר ימסור לפני כס המלוכה עדות אופי על יושרו והיותו אזרח נאמן המסור למולדתו ולמלכו. רק טבעי היה כי הבחירה תיפול על ידידו הראשון, מי שהיה אוהבו כנפש. הוא הזמין את ידידו, אך מה גדולה היתה אכזבתו כשגילה כי הידידות הגדולה כשלה בשעת מבחן של אמת. הידיד הסביר כי הוא חושש לחייו וכי עם כל רצונו לעזור לא יוכל להעמיד את חייו שלו בסכנה, גם ההפצרות לא עזרו. החבר נשאר בשלו: "לא אוכל, לצערי, ללוות אותך".

מפח הנפש היה גדול, אך לא נותר זמן רב להרהורים, הוא פנה אל ידידו השני, אשר הסכים ללוות את חברו אך ורק עד לחדר קבלת הקהל, הוא הביע סירוב מוחלט להיכנס אל המלך. אמנם  בליווי זה יש כדי לנסוך מעט עידוד, אך לא כדי הגשת העזרה הנדרשת.

מתוך יאוש פנה האיש אל המכר השלישי. הסיכויים היו קלושים, אך לא היה לו מה להפסיד. במר נפשו סיפר על פניותיו לחבריו ועל התשובות שקיבל. "אין לך  מה לדאוג", ענה החבר. הוא הבטיח כי ילווה אותו לארמון המלוכה ואף יהיה נוכח בשיחה עם המלך, "אמליץ עליך עד שתחזור שלם הביתה", הבטיח לחברו שלא ידע כיצד להודות לו.

בעת הפגישה הממלכתית התגלה החבר לא רק כבעל לב טוב, אשר מוכן להשליך את נפשו כדי להציל את חיי הזולת, אלא גם כפרקליט מצוין, בהגיון קר ובסגנון מרגש הוכיח למלך את חפותו של הנחשד, ההגנה פעלה את פעולתה והתביעה התבטלה.

הנמשל הוא: הממון הוא ידידו הטוב של האדם, מחשבות הרכוש מלוות את האדם בשכבו ובקומו, ובכל רגע פנוי. כל אהבתו של אדם נתונה לידיד זה, אשר אכן מראה פנים שוחקות ונותן לו ממאוויו  מלוא חופניים. אך בא יום וידיד זה מתגלה כבוגדני, הוא לא מוכן ללוות את האדם לאחר פטירתו, שום הפצרה לא תועיל בעניין זה, סרבנותו של הידיד מוחלטת ובלתי הפיכה: "לא ירד אחריו כבודו".

הידידים הקרובים ביותר, הם הבנים ובני המשפחה. מוכנים ויכולים הם ללוות את הנפטר עד לקבר עם סתימת הגולל, חוזרים לביתם ומשאירים אותו עזוב לנפשו. רק התשובה, המעשים הטובים ומעט התורה שלמד, מוכנים ללכת עמו לאחר פטירתו ולהמליץ בעדו. רק אלו בלבד, מוכנים להתייצב עמו לפני כסא הכבוד ולהביע את הסנגוריה שלהם, אלו הידידים הבלעדיים הנשארים עמו גם בעת צרה ומוכנים ללוות אותו ביום פקודה. ואם אלו הידידים האמיתיים, הרי ששורת ההיגיון אומרת כי יש להרבות באוהבים שכאלה, להגדיל את צבא הפרקליטים ככל שרק אפשר.

זה פירוש הכתוב: "איש את קדשיו- לו יהיו", כי הם היחידים אשר ישמרו לו אמונים, לעד. וכמו שהפסוק מסיים עוד: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה", לאמור, מאומה לא ישאר מאותו ממון רב שצבר האדם משך ימי חייו שהרי יעזוב לאחרים את חילו. רק מה שפיזר לצדקה ולחסד ישאר בידו, מה שנתן לכהנים ועניים- לו יהיה. אותן מעות, אשר כביכול יצאו מרשותו והלכו לכיסיהם של האחרים, יתגלו לבסוף כמעותיו שלו.

כמה מתאים לסיים פירוש זה בדברים של רבי יוסי בן קסמא במסכת אבות (פ"ו): פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה. וכן כתוב בספר תהילים על ידי דוד מלך ישראל: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". ולא עוד, אלא שבשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר: בהתהלכך  תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך- בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך- בקבר, והקיצות היא תשיחך- לעולם הבא. ואומר: "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבקות".