נאום הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי ביום הזיכרון לחללי צה"ל ה'תש"ע

(ה' באייר ה'תש"ע, 29 באפריל 2010)

אחיי ואחיותיי, בני משפחת השכול הגדולה,
הגדולה מדיי,
כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס,
בית ישראל,

בשעה האחרונה, עת שהאומה כולה עוברת מחול לקודש, עשיתי את דרכי ממחנה רבין בתל אביב אל המעמד הקדוש הזה בכותל המערבי בירושלים.

בשעה בה עשיתי את דרכי ממישור החוף אל ההר, התבוננתי בנופיה המתחלפים של הדרך המוליכה אל ירושלים, והם כולם עדות אילמת לקרבות, ומצבת זיכרון אחת גדולה  לגיבוריה של הארץ אשר מסרו נפשם למען ביטחון ישראל.

דקות עוברות, ואני חולף על פני מבצר לטרון היושב בין הגיא וההר, מבצר שבו ניהלו הלוחמים לעצמאות ישראל קרבות עקובים מדם- קרבות שבהם לחמו צברים מן היישוב לצד עולים חדשים, אודים מוצלים מהשואה, שזה עתה ירדו מהאוניות, והשפה העברית טרם שגורה בפיהם.

עברתי בשער הגיא, מבטי דומם בשלדות המשוריינים המוטלות בצד הדרך, זכר לגיבורי השיירות ופורצי הדרך שעלו לירושלים בשורות חסרות. המשכתי ועברתי דרך מחלף הראל, הקרוי על שם חטיבתו של יצחק רבין, זכרונו לברכה, שלחמה במעלה הדרך לכיבוש משלטי הקסטל החולשים על צירי הגישה לעיר.

והנה אני כאן בשערי ירושלים, עוצם את עיניי ורואה את לוחמי חטיבת הצנחנים הלוחמים בגבעת התחמושת ובאוגוסטה ויקטוריה ואת אלו שזכו במחיר דמים לפרות את "שער האריות" לעיר העתיקה, זה מחזיר אותי אל תקיעת השופר של הרב גורן ולקריאתו הנצחית של מוטה גור: "הר הבית בידנו!"

נתיבי הגבורה הממושך מתל אביב לירושלים, כמו יתר נתיביה של הארץ הוא סיפור חייה ותקומתה של מדינת ישראל. אין ביטוי מוחשי ממנו למחיר היקר שגבה מאיתנו המאבק על הגשמת חלמנו "להיות עם חופשי בארצנו".

מכובדיי,
"רק מי ששכל את הטוב ברעיו, אותנו יוכל להבין", כתב המשורר חיים חפר, ואני עומד בפניכם כלוחם וכמפקד שבשלושים ושש שנות שירותי הצבאי שכלתי את הטובים שברעיי וחבריי, וחזרתי משדות האש בשורות חסרות. אינני זר לצערכם, ואני מבין היטב את תחושת ההחמצה והגעגוע. אין יום שבו כאבו המר של האובדן אינו מלווה אותי ואת עמיתיי המפקדים.

בשמם של חבריי שהסתערו לצידי במשעולי הקרבות ובשמם של אלו שזכיתי להתוודע לדמותם רק לאחר מותם, בשמם של בנינו ובנותינו שלנצח יהוו סימני דרך מרכזיים במסע חייה של האומה- בשמם, אני ניצב כאן היום כראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, מישיר אליכן מבט של גאווה ומצדיע לזכרם.

כבן הדור השני ולתקומה, כמי שעשה את ראשית דרכו כלוחם בחזית הדרומית של מלחמת יום הכיפורים, שלחם שנות דור על אדמות לבנון וכמי שפגש, ולצערי ממשיך ופוגש, במבטיהן המיוסרים של משפחות, שהשכול החשיך על מפתן ביתן, אני יודע: קיומה של מדינת ישאל איננו מובן מאליו.

עלינו להמשיל לשמור עליה מכל אויב וצר, לעמוד על משמרתנו, ובה בעת להוסיף ולכונן כאן חברה דמוקרטית צודקת ומתפתחת, מתקדמת ויוצרת. חברה המקדשת את הערכים שבשמם יצאו הבנים והבנות אל משימתם האחרונה.

כל אחד מאזרחי ישראל חייב ביום הזה לשאול את עצמו, האם עשינו די כיחידים וכחברה כדי להיות ראויים לקורבן הגדול? את התשובה לשאלה זו, אני מוצא בחיילי צבא ההגנה לישראל ובמפקדיו, בצעירי הארץ שעומדים על משמרתה, ולא פחות מכך- בבני הנוער שעומדים בפתח גיוסם לצה"ל.

דווקא ביום שבו אנו מתייחדים וזוכרים את מחיר עצמאות ישראל, רשאים אנו להישיר מבט מפוכח ומלא תקווה לעבר העתיד, והעתיד שלנו- החברה הישראלית של מחר- הוא הנוער הזה- דור ההמשך.

את הנערים והנערות הללו, שעליהם נאמר לא אחת "פחת הדור" ופסו ערכיו, נאי פוגש לפני שירותם הצבאי, בבתי הספר וביום גיוסם, ובהמשך גם בשטחי האימונים, במבצעים ובשדות הקרב.

לו רק ניתן היה להביא את כולכם, בני המשפחות ואת העם כולו להצטרף אליי בביקוריי בימי הגיוס בבקו"ם, על מנת שתתוודעו לנוער הנפלא הזה, כשהוא מסיר מעליו את הג'ינס ואת השער הארוך, לובש את המדים, נוטל על עצמו את האחריות על משמורת ההדק ונושא את נטל ביטחון ישראל בדורו, כמו אביו ואמו, כמו סבו וסבתו.

הייתי רוצה שתתלוו אלי בשיחותיי עם התלמידים בבתי ספר התיכוניים ברחבי הארץ ותלמדו ממקור ראשון על הערכים הספוגים בהם. אלו הם בני נוער המציבים סימני שאלה וסימני קריאה, שצמאים למידע ללא גבולות, לשיח, לדיון ערכי, לעיסוק במהות ומשמעות ולקבלת אתגרים.

בני הנוער שנכונותם ההולכת וגוברת לגיוס, לשירות מאתגר ולתפקידי פיקוד בצה"ל, מהווה בשורה אמיתית ונכס  לאומי, שעולנו רשאים וצריכים להתגאות בהם. חלק מהותי מהבטחת הביטחון שלנוף הוא השקעה בחינוכם של בני הנוער הללו ויצירת התנאים שיאפשרו להם להתפתח ולצמוח.

עלינו לציידם במטען ערכי, לשמש להם דוגמה אישית ומודל לחיקוי, ולעצב את בני האדם שהם יהיו כשיפשטו את מדיהם וישתלבו כאזרחים בחברה. אנו מחויבים לדון עימם בשאלות- היסוד מאין הגענו ועל מה אנו נלחמים. להשיבם אל רוח תנועות הנוער והפעילות החינוכית, אל החלוציות ואל ההגשמה.

לדבר איתם על "ציונות ללא ציניות" וללא מירכאות, להשיבם אל שבילי המדבר, אל העמק והשפלה, אל "מעלה דוד", אל הגלבוע ואל "שביל הנחש", כי רק נוער שמכיר את ארצו, שכבש ברגליו את שביליה ושר את שירתה- רק נוער שכזה יוכל לעלות בתלאות הדרך. ברוח "שירת הנוער": "כל עוד רם נוער לנו במולדת, קום יקום חזון עם ישראל".

דוגמה חיה וכואבת לאיכותו של הנוער ולערכים הספוגים בו קיבלנו, לדאבון הלב, לפני שבועות אחדים, עת הבאנו לקבורה את שני לוחמי "גולני" שנפלו ברצועת עזה בהיתקלות עם מחבלים. סיפורם של רב- סרן אלירז פרץ, זכרונו לברכה, אח שכול שהתעקש למלא אל חובתו בראש שורות הלוחמים, ושל סמל- ראשון אילן סביאט- קובסקי, זכרונו לברכה, שאהבתו לארץ הביאה אותו לפתוח בתהליך של גיור במקביל לשירותו כלוחם. סיפורים אלו ואחרים הם עדות ניצחת לתחושת השליחות, לנחישות ולמסירות הנפש המנחות את צעירי הארץ הזאת, את חייליה ואת מפקדיה.

מכובדיי,
כדי שהמחיר, היקר ששילמו רעינו לנשק לא יהיה לשווא, כדי שנוכל להביט בעצמנו ולומר שאכן "כל ישראל ערבים זה לזה"- אנו מחויבים לטפח את האחדות ואת הסבלנות והסובלנות, להוקיר את תרומתם של המשרתים בסדיר ובמילואים, להוקיע את המשתמטים ולהציג את השירות למען המדינה כערך עליון.

הגיע העת שנוודא כי כל אחד מבנינו ומבנותינו, דתיים וחילוניים, יהודים ובני מיעוטים, יישאו בנטל ויתרמו את חלקם בעיצוב פניה של החברה שלנו, שהיא חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי של מדינת ישראל. צה"ל הוא "כור ההיתוך" של החברה הישראלית. תרומתו לביצור לכידותה היא חלק מהחוזה הלא כתוב בינו לבין הקהילה והחברה שמהן אנו באים ושאותן אנו משרתים.

שמירה על האחדות הזו, על השוויוניות והנשיאה המשותפת בנטל- זוהי דרכינו לתת לארץ הזו, ארץ המצבות והאבנים הדוממות, את טעם החלב והדבש שהיא זכאית לו. זוהי דרכנו להיות ראויים לצוואתם של הנופלים ולקורבן הגדול ששילמתם אתם ושילמנו כולנו.

גם במלאת לנו שישים ושתיים שנות עצמאות, טרם השלימו חלק משכנינו, הקרובים והרחוקים, עם זכותנו למדינה עצמאית וריבונית. מולם, ערוך צה"ל על גייסותיו בסדיר ובמילואים כצבא גדול, חזק, איכותי ומרתיע, המבקש בעוצמתו הפיזית והמוסרית להרחיק מלחמה מן הארץ ואם תתרחש, להכריע ולנצחה.

משפחות יקרות,
היום, כבכל מפגשיי עמכן, מחווירות מילות הנחמה אל מול האובדן, והלשון העברית העשירה דלה מלהקל על צערכן. נותר לי ולעמיתיי רק להציע לכן חיבוק אוהב וכתף חמה להישען עליה. פניהם המחייכות והצעירות עדיין צרובות בי, שבות ומזכירות לי את האחריות המוטלת על צה"ל ועלי כמי שניצב בעת הזו בראשו. הם חלק בלתי נפרד מאיתנו ומהדרך שאנו סוללים למען ביטחונה של הארץ הזו.

יחד אתכן, עם אזרחי ישראל ועם כל העם היהודי ברחבי העולם אני נושא בשעה הזו תפילה חרישית למען נזכה לראות כאן במהרה עימנו על פניהם של רעינו לנשק, השבויים והנעדרים, ושבשנת העצמאות השישים ושלוש ובאלו שאחריהן, לא נחקוק שמות נוספים על כותל הזיכרון.

כדברי המשורר שאול טשרניחובסקי: "אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום. אך בוא יבוא, ישאו שלום אז וברכה לאום מלאום". מלאי כוחות מכם ומדמותם של יקיריכם, נמשיך להבקיע כל דרך, לעשות כל הדרוש, האפשרי ומעבר לכך, עד שמילות התקווה של המשורר, יהיו למציאות.

יהי זכרם של הנופלים ברוך.