פרשת אמור ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"להזהיר גדולים על הקטנים"

חז"ל תמהו על פשר האמירה הכפולה המופיעה בפתח הפרשה: "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת עליהם". מדוע נכתבה פעמיים אמירה באותו פסוק? ומשיבים (במסכת יבמות קי"ד): "להזהיר גדולים על הקטנים". אמנם אין התורה פונה אל הקטנים אשר פטורים מכל המצוות, אך פונה היא אל הגדולים אשר מלבד זה שהם מצווים על קדושתם, מחויבים גם להשגיח על הקטנים לבל יטמאו.

אזהרה יחודית זו על הקטנים מעלה תמיהה, מדוע הוזהרנו במצווה זו גם על הקטנים אם משום חינוך, הרי זה שייך גם במצוות אחרות כמו ששנינו במסכת סוכה (מ"ב) תנו רבנן: קטן היודע לנענע בלולב, להתעטף חייב בציצית, לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין ועוד... א"כ במה עדיפה מצוות טומאת הכהנים מאשר מצוות אחרות שבה הוזהרו הגדולים על הקטנים? זאת ועוד, הרי מדובר במצווה שמיועדת רק לחלק מהעם- הלא הם הכהנים, לעומת מצוות אחרות שכולם מחויבים בהם, כך ששבעתיים קשה לומר שהיא המצווה שנבחרה לשמש דוגמה להזהיר את הקטנים?

רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל מפרש שכיוון שמצווה זו אינה עוד מצווה ככל מצוות התורה אלא באה להבהיר לכהנים את טיב מעמדם המיוחד שהם "בני אהרון", שעושה אותם לשלוחי הקב"ה ושלוחי עם ישראל, שבעקבות זה מוטלת עליהם החובה להתנהגות הולמת, שמתבטאת בשמירת קדושה ובהתרחקות מטומאה, על כך צוותה התורה להזהיר גדולים על הקטנים. כי את שלשלת הזהב של הכהונה יש להעביר לדורות אחריהם ולחנך את ילדיהם מקטנות כדי שימשיכו לטוות את השרשרת המפוארת מדור לדור. התורה מלמדת אותנו כי אם חפצים לחנך על ברכי עקרונות, חייבים להתחיל בכך החל מגיל צעיר, ומשום כך מוטלת חובה מיוחדת על הגדולים להזהיר את הקטנים.

לא רק את שרשרת הזהב של דורות בני הכהנים יש לשמר ולהטמיע כבר מגיל קטן, דבר זה גם תקף בשמירת השרשרת של העם היהודי והחינוך לתורה ולמצוות שצריך להתחיל כבר כשהילד מתחיל לדבר ולהבין. ועל כן מיד עם תחילת הגיית מילים אנו מלמדים את הילד: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ובמדרש ויקרא רבה (ז, ג') נאמר: מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים? אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין. כך שאנו עושים מאמץ לעצב ילד כבר מילדותו, כי בניית חוליה בשרשרת הדורות צריכה להיות מקטנות.

לא בכדי נאמר במסכת שבת (קי"ט): "לא חרבה ירושלים אלא שביטלו בה תינוקות של בית רבן, כי אם אין המשך שרשרת יהודית טהורה אין קיום לירושלים, ומאידך נאמר שם אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש ואין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, כי מהות בית המקדש וקיום העולם היא בשביל ישראל וללא תינוקות של בית רבן אין קיום המשך הדורות של עם ישראל.

על פי רעיון זה הסביר בעל האבני נזר זצ"ל בהקדמה לספרו אגלי טל בשם אביו זצ"ל- את המושג "הערב שמש". שאע"פ שאדם טבל, אינו טהור, רק עד שיערב השמש, כלומר, אחרי השקיעה ביום הטבילה. כמו שנאמר בפרשתינו: "ובא השמש וטהר" (כ"ב, ז') לכאורא, למה הצריכה התורה הערב שמש? הרי אדם זה טבל במקווה ונטהר כמו שאמר רבי עקיבא: מה המקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל? כי אותו טמא אף אחר שטבל מטומאתו, מכל מקום מאחר שהיה טמא באותו היום נשאר בו רושם טומאה כל היום, ורק כאשר העריב שמשו שבא יום אחר נטהר לגמרי ומסתלק ממנו גם הרושם מהטומאה. והוסיף לפרש שזה נרמז בהמשך הכתוב "ואחר יאכל מן הקודשים"- כשבאה השמש הרי הוא אדם 'אחר' וכבר אינו אותו אדם טמא... כל רושם נחקק באדם, וודאי שמדובר על דברים שהינם נצחיים, ויש לעשות הכל כדי שלא יהיה רושם כלשהו, על כן צוו הכהנים להזהיר על הקטנים.

בהקשר לכך מסופר על אברך יקר ובעל מדרגה שהגיע בפעם הראשונה להרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע, הורה הרבי למשמשים לא להניחו להיכנס אליו. למחרת ניסה שוב לבוא ולקבל שלום, בפותחו את הדלת, הרעים עליו הרבי בקולו ושלחו החוצה, באמרו שאינו מכניס "בעל גאווה", הוא ניסה כמה פעמים להיכנס, אולם המשמשים לא הניחוהו. כשראה שכלו כל הקיצים שב לאכסנייתו. בשבת קודש בסעודה שלישית החליט לשמוע מבעד לחלון את דברי התורה שאמר הרבי ר' אלימלך. שמע שהרבי אומר בין הדברים: "ישנם אנשים שעסקו שנים בתורה ובעבודה, סיגפו עצמם בסיגופים ותעניות, הינם מדמים שהגיעו למדרגות גבוהות. הם מרמים את עצמם, ואינם יודעים שכל עבודתם היתה שלא לשמה, רק כדי להגדיל את עצמם, עליהם לשוב בתשובה שלימה לפני השי"ת ולהתחיל לעבדו באמת ובתמים".

האברך שהדברים מכוונים אליו, ראה שהרבי רואה כל תעלומותיו. לבו נמס בקרבו והוא שפך דמעות כמים. לבסוף החליט לנסות להיכנס לרבי ולבקש דרך תשובה. אחר הבדלה חזר לרבי אלימלך, ופתח את הדלת בפחד. הרבי קם מכסאו, רץ לקראתו וקבלו באהבה ובשמחה. ברוך הבא רבי! הושיבו לידו בחיבה. אחד ממשמשי הרבי ראה את המתרחש, לא יכל להתאפק ושאל את הרבי: הלא זה האיש שגירשת ואמרת שאינך יכול לסבלו, וכיצד אתה כה מחבבו? ח"ו! ענה רבי אלימלך, אין זה אותו האיש, זה אדם אחר לגמרי!...  זה פירוש: "ואחר יאכל מן הקדשים"- כאשר נטהר מטומאתו ועשה כפי שנצטווה, הוא כאדם אחר...