פרשת קדושים ה'תש"ע![]() פרשת קדושים ה'תש"ע בס"ד פרשת קדושים פותחת בציווי של: "איש אמו ואביו תיראו", רש"י מביא שהתורה מקדימה את האם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם (בעשרת הדיברות נאמר: כבד את אביך ואת אמך) לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשתדלתו בדברים. האדמו"ר מסוכטשוב בעל האבני נזר היה בעיצומו של שיעור בתלמוד ירושלמי בפרק א' ממסכת פאה על המשנה שאנו אומרים כל בוקר בברכת התורה- אלו דברים שאין להם שיעור, שם נאמר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כשהראשון בהם הוא "כיבוד אב ואם". וכך אמר: "הנה זה עתה למדנו בגמרא על המקרה של רבי טרפון ואמו: האם טיילה בשבת בחצר ביתה ולפתע נקרע סנדלה. הניח רבי טרפון את כפות ידיו תחת רגליה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. מוסיפה הגמרא ומספרת, כי פעם אחת חלה רבי טרפון ובאו החכמים לבקרו. אמרה להם אמו, 'התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כיבוד יותר מדי', וסיפרה להם את המעשה בסנדל הקרוע. בתגובה ענו לה החכמים: 'אפילו הוא עושה כן אלף- אלפים, עדיין לחצי הכיבוד, שאמרה התורה, לא הגיע!". שאל האבני נזר: "אם דואגת, פונה אל החכמים בבקשה להתפלל על בנה החולה, והיא מעוררת עליו זכות, האם לא ראוי כי החכמים יסכימו עמה ואף יחזקו את דבריה?! מדוע אפוא נהגו כפי שנהגו, ביטלו את דברי האם והמעיטו ממעשה בנה?!". השיב האבני נזר על פי מעשה שאירע לו בעצמו, וכך סיפר: "בהיותי סמוך על שולחן מורי וחותני הגדול, הצדיק רבי מנחם מנדל מקוצק, זכותו תגן עלינו, נפלתי פעם אחת למשכב והייתי שרוי באפיסת כוחות. בני הבית שלחו שליח מיוחד לאבי (רבי זאב נחום, רבה של ביאלא ומחבר הספר 'אגודת אזוב'), שיבוא מיד לקוצק. אבי עזב מיד את כל ענייניו ונסע לבקרני. בהגיע נודע לו, להפתעתו, כי חותני הרבי מקוצק, לא התרגש כלל למשמע הידיעה על מחלתי ואף לא בא לראותני. הדבר הפליא מאד את אבי. הוא אזר עוז, נכנס לחדרו המסוגר של הרבי ופרץ בבכי. 'רבי!' קרא, 'הפקדתי בידכם את בני היקר, נתתי אותו לכם לחתן, מתוך ביטחון כי תשגיחו עליו, ועתה שומע אני כי אפילו לא הלכתם לבקרו! האם יודע הרבי כי אברהמ'לה שלי רגיל לשבת ולהגות בתורה עשרים שעות ביממה?'... חותני הקשיב לאבי והפטיר: 'הלזה לימוד ייקרא?!... "אבי ידע לפני מי הוא עומד, בהכירו היטב את צדקותו וחריפותו של חותני, ויצא מהחדר שבור ורצוץ, בלי לספר לאיש את דברי הרבי. והנה לאחר כמה ימים חלפה מחלתי, בדרך מהירה מהמצופה. כשהחלמתי לגמרי סיפר לי אבי על חילופי הדברים התמוהים והסתומים בינו לבין חותני. ארבעים שנה שמרתי את הדברים בזכרוני וככל שהתאמצתי לרדת לסוף דעת חותני, לא הצלחתי. הייתכן?! שאלתי את עצמי, הייתי חולה מסוכן, אבי הזכירני לפני הרבי ולימד עלי זכות, על לימוד תורה עשרים שעות ביממה, שעליה נאמר ' כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים', והנה חותני מבטל את התמדתי כלאחר יד?!...". רבי אברהם מסוכטשוב עשה אתנחתא קלה, ממתין שהדברים ייקלטו בלב השומעים "והנה עתה", המשיך, "בלומדנו את סיפור הירושלמי על רבי טרפון ואמו, ותגובת החכמים כשביקשה להזכירו לפניהם לטובה, נתחוורו לי סוף סוף גם דברי חותני". "הקשיבו היטב ואסביר לכם: כל יהודי נשלח לעולם הזה כדי לתקן עניין מסוים. אם הוא מחסר משהו באותו עניין, מוכרח הוא להתגלגל פעם נוספת לעולם, ובגלגולו השני או השלישי עליו לתקן את שהחסיר קודם לכן. כך מובא בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל. "מניין לו לאדם כי נמצא הוא בגלגול וכי עליו לתקן עניין מסויים? התשובה היא שרואים לאיזו מצווה הוא משתוקק ביותר, ואז יודעים כי מצווה זו זקוקה לתיקונו. לפעמים פוגשים אדם המסור ונתון כל כולו למצוות הצדקה- סימן כי בא לעולם כדי לתקן מצווה זו, שאותה הזניח בגלגול קודם. כך גם מי שעוסק רבות בלימוד תורה ובכל מצווה אחרת. כל נשמה נמשכת אל העניין שלשמו היא ירדה לעולם. "כשהשתבחה אמו של רבי טרפון בהידור המיוחד של בנה במצוות כיבוד אם, למדו החכמים מדבריה כי רבי טרפון בא לעולם לשם תיקון מצווה זו. על יסוד זה חשבו החכמים שאולי כבר תיקן את המצווה וממילא תם תפקידו בעולם והגיעה שעתו להסתלק. לפיכך אמרו החכמים לאמו של רבי טרפון, דעי כי אפילו למחצית מצוות כיבוד אם עדיין לא הגיע. בכך בעצם גזרו לו עוד שנות חיים. "וכך גם אבי", השלים הרבי את דבריו, "כשסיפר לחותני הקדוש על לימודי עשרים שעות ביממה, הבין מכך חותני כי באתי לעולם כדי לתקן עניין זה, שכפי הנראה קלקלתי בגלגול קודם. ואם כן, לנוכח התמדתי הרבה, אפשר שכבר תיקנתי זאת ויכול אני להסתלק מהעולם! לכן ביטל חותני את דבריו באמרו, 'הלזה לימוד ייקרא?!' בדיבור קצר זה חתך חותני את הדין כי טרם הגיעה יום פקודתי"... כמה עמוקים דברי חז"ל וכמה עלינו ללמוד את דבריהם, להבין איך הם פועלים כדי למצוא זכויות על כל איש מישראל. |