פרשת שמיני ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

ההבטה אל העתיד

בפרשת סימני הטהרה בבהמה ובחיה, אנו מוצאים לאחר שנמנים הסימנים לכשרות ולאיסור אכילה, דוגמאות של התורה לחיות שאינן טהורות, הגמל, השפן, הארנבת והחזיר. בכל אחת מבהמות אלו המובאות כדוגמא, יש סימני טהרה וסימני טומאה במקביל. לכאורה מדוע היתה צריכה התורה למנות כל אחת ואחת מהן, הרי ניתן היה להסתפק בכך שיאמר שגם סימן טהרה אחד אינו מספיק, ואם אין בחיה ובבהמה כל סימני הטהרה אסור לאכלן?

זאת ועוד, בסיום הפרשה נאמר: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל נפש השורצת על הארץ, להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל", יש להבין, מדוע התורה קוראת לפרשה זו "תורה", הרי מדובר בעוד אחד מתרי"ג מצוות התורה, והעובר עליה גם לא נחשב לעובר על התורה כולה כמו שבת ועבודה זרה. אם כך, מדוע מסכמת התורה פרשה זו במילים: "זאת תורת הבהמה והעוף..."

כשמדקדקים בארבעת חיות טמאות אלו אנו מוצאים לשון מעניינת, בפסוק הראשון נאמר "ופרסה איננו מפריס"- לשון הווה, בפסוק שני "ופרסה לא יפריס"- לשון עתיד, ואח"כ "ופרסה לא הפריסה"- לשון עבר. המלבי"ם מבחין בשינויי לשון אלו, ושואל דמן הראוי לכתוב הכל בלשון עבר, שהרי כוונת הפסוק לומר שחיות אלו לא נבראו מיום לידתן שסועות פרסות, ועל כן טמאות לנו?

אבי תנועת המוסר רבי ישראל סלנט זצ"ל פירש זאת בדרך רמז שהתורה מרמזת יסוד בחיים: כאשר אדם בא לשפוט ולהביע דעתו אפילו על בעל חי, אם טהור או טמא, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר על אדם מישראל, עליו לבדוק ולהתבונן לא רק במצבו העכשווי- ההווה , אלא גם על עברו ועתידו של האיש, פעמים שעברו עשוי למנוע פסק דין של טומאה! ומאידך, פעמים שאף על פי שהעבר וההווה אינם כיאות, מצויים בו סימני טהרה לגבי העתיד, והם עשויים למנוע פסק דין של טומא. זו כוונת התורה: רק לאחר שנוכחת לדעת כי העבר "לא הפריס", ההווה "אינו מפריס", והעתיד "לא יפריס" כולם מראים סימני טומאה, רשאי אתה לקרוא ולומר: טמא הוא! מכאן מוסר השכל בשעה שרוצים לקבוע את מעמדו של אדם יש לדון ולבדוק במשנה זהירות את מצבו העכשווי ועברו, על מנת להיות סמוך ובטוח שגם בעתיד יהיו בו סימני טומאה, ומי מאיתנו יכול לשפוט את העתיד.

רעיון זה מסביר לנו מדוע פירטה התורה מספר דוגמאות, משום שכל אחד מלמד אותנו איך השקפת התורה על קביעת סימני הטהרה והטומאה, הן על העבר כמובן ההווה וגם על העתיד. ומשום כך קראה התורה לפרשה זו "תורה", כי היא אינה רק מצווה מעשית, אלא יש בה רעיון מוסרי עמוק אשר מורה לנו את הדרך והשקפת עולם בכל אשר נלך.

חז"ל אמרו, "שאלו אותו למה נקרא שמו חזיר, אמר להם שהוא עתיד להחזיר את המלכות לבעליה וכו', לעתיד לבוא הקב"ה מוציא כרוז ומכריז ואומר: כל מי שלא אכל בשר חזיר מימיו יבוא ויטול שכרו. והרבה מאומות העולם שלא אכלו בשר חזיר מימיהם והם באים ליטול שכרם וכו', באותה שעה הקב"ה מוציא כרוז פעם שניה ומכריז ואומר: כל מי שלא אכל בשר נבילות וטרפות שקצים ורמשים וכו', הוי אומר למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזיר הגדולה והמלכות לבעליה" (קהלת רבה א'). הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל מקשה בפירושו "אזנים לתורה" מה ענין אכילת חזיר, נבילות וטרפות, שקצים ורמשים שהם המביאים את המלכות חזרה לבעליה- בני ישראל? יתכן לומר על פי שפירשנו שלצורך מתן גדולה ומלכות יש לדון ולבדוק גם את העבר, וגם את ההווה והעתיד. שקצים ורמשים הם המעידים על בדיקה זו, כשם שהקב"ה בחן את העבר ההווה והעתיד שלהם בסימני טומאה, כך בעת ההיא הקב"ה בודק את העבר ההווה והעתיד של אומות העולם ושל עם ישראל, ומצא כי יש להחזיר הגדולה והמלכות לבעליה- עם ישראל שעברם ועתידם ומצבם הנוכחי טהור הוא לעומת אומות העולם שטמאים הם.

פרשת שמיני נקראת בערבו של חודש ניסן בשנה מעוברת או בסיומו של חודש ניסן בשנה מעוברת או בסיומו של חודש ניסן בשנה פשוטה, שבו חג הפסח "זמן חרותינו". בלוח השנה ישנו חודש נוסף התופס מקום חשוב, הוא חודש תשרי שאנו פוסקים כמאן דאמר שבו נברא העולם "היום הרת עולם, זה היום תחילת מעשיך", ובו חג הסוכות- "זמן שמחתינו" ונשאלת השאלה, מדוע דווקא חודש תשרי זכה להקרא בתור "זמן שמחתינו" ולא חודש ניסן שאמרו חז"ל (מדר"ר בא) "אמר להם הקב"ה אין לכם חודש אחר גדול מזה- לפיכך נקרא ראשון שנאמר "ראש חודשים"?

הסבר לכך טמון בתקופת האביב שבה נחוג חג הפסח. הרי הביטוי של "ושמחת לפני ה'" שנאמר בחג השבועות ובחג הסוכות, אך כלל לא נאמר בחג הפסח, ומפרשי התורה מסבירים זאת: משום שחודש ניסן הוא חודש האביב- תקופת הלבלוב והפריחה, ונכון שאסור לזלזל בלבלוב כי זה עשוי לפגוע בפירות, אולם הפריחה בלא המשך של פירות אינו כלום, ומי יכול לדעת כי פירות אלו לא יפגעו ויוציאו פירות ראויים וטובים! השמחה האמיתית היא כאשר אדם רואה תוצאות בפירות ונהנה מהם, ועל כן חג הסוכות- "באספך מגרנך ומיקבך" שהאדם רואה את התוצאות בפירות הוא "זמן שמחתינו", ויש בו מקום לשמחה "כי יברכך ה' אלוקינו בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך" אז "והיית אך שמח", אולם חג הפסח מעורר רק תקוה שבעתיד יוציאו הפרחים פירותיהם, לכן אינו יכול להקרא עדיין "זמן שמחתינו" כי העתיד נסתר מהאדם.

בחיי האדם ישנה תקופה הפריחה והלבלוב- ימי הבחרות, וישנה תקופה של ראיית הפירות ותוצאות ההצלחה- ימי הזקנה. אמרה תורה "שמור את חודש האביב", שמור מכל משמר על ימי האביב אלו על מנת שבעתיד תזכה "לזמן שמחתינו", וכמאמר החכם מכל אדם שלמה המלך (קהלת י"ב) "זכור את בוראך בימי בחרותך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" ואמרו חכמינו (שבת קנ"ד) "אמר רבי יצחק למה נקראו ימי הבחרות בשם שחרות? כי דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנותו".

אין אדם יכול להביט, לחזות ולשפוט את מעשיו בעתיד, אולם למדונו חכמינו כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת? מי שדואג וטורח בצעירותו בתורה, עבודה ומעשים טובים מובטח לו שבתקופת הזקנה יגיע לשיא ההצלחה, ולפירות שניתן לברך עליהן ברכות הנהנין. העבר והווה מביאים ומבטיחים את התקוה לעתיד. "חנוך לנער על פי דרכו: כי אז "גם אם יזקין לא יסור ממנה". תפקידינו להביט אל העתיד, ולעשות מאמצים בכדי שזקנתינו לא תבייש את בחרותינו, ובחרותינו לא תבייש את זקנתינו.