פרשת ויקרא ה'תש"ע פרשת ויקרא ה'תש"ע בס"ד "ונפש כי תקריב" משנה מפורסמת במסכת מנחות אומרת: "אשה ריח ניחוח"- ללמד, שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים". הפסוקים מדגישים כמה פעמים שהמטרה העיקרית של הקרבן היא 'ריח הניחוח', דהיינו נחת הרוח, כביכול, שיש לבורא ממעשה הקרבן. על משנה ידועה זו מקשה הט"ז את קושייתו, הידועה אף היא, אשר מובאת בסימן הראשון ב'שולחן ערוך': על כורחנו עלינו לומר שגם המרבה מכוון את לבו לשמים, שאם לא כן- הממעיט בוודאי טוב הימנו. אם כן- מדוע נאמר 'אחד המרבה ואחד הממעיט', כלומר שווים הם, והלא עדיף המרבה שהוא גם מכוון? ה'שפת אמת', המביא קושיה זו בפירושו לפרשתנו, משיב עליה בדברים חדים וברורים: "כי באמת אין הפרש בין מרבה לממעיט אף אם שניהם מכוונים לטוב, כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב, ואדרבה- מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון במעט, אפשר חשוב יותר"! פעמים רבות מקננת בנו תחושה של החמצה, או של אי הצלחה, למראה אנשים בסביבתנו אשר לכאורה מתעלים ומצליחים בכך. ביסודה זו הרגשה חיובית המסוגלת לעודד ולהעניק דחיפה, כמו שאמרו חכמים: "קנאת סופרים תרבה חכמה". אך לצד זאת עלינו לזכור כי גם כאשר אנו רואים מול עינינו "מרבה", וכך זה נראה, יש לדעת כי החשוב ביותר הוא "מכוון לבו". על אותו ממעיט כביכול נאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" (ב.א). מבאר רש"י: לשון "נפש" לא נאמר אלא בקרבן מנחה, ולמה? כי מי דרכו להתנדב מנחה ולא בהמה או עוף? רק העני! מכיוון שהוא דל אמצעים... אמר הקב"ה: אף שהביא מנחה קטנה, מחשיב אני מנחה זו, כאילו הקריב את נפשו! במדרש רבה (פר' ג') נאמר: והרי דברים קל וחומר, ומה מי שאינו מקריב נפש (בהמה וכו'), אלא "מנחת סולת" כתוב בו "ונפש כי תקריב", אז מי שמקריב "נפש ממש" על אחת כמה וכמה כאילו נפש הקריב!. לכאורא, מי אותו אדם המקריב את נפשו שעליו נאמר "כאילו" נפש הקריב? סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפור מופלא בשם אחד מגדולי התורה: שבעת שהזדמנו פעם אחת לבית העלמין הגדול בוילנא, צדו עיניו בין המצבות, במצבה שהייתה נראית פשוטה מבחוץ, אולם הנוסח שהיה כתוב על גבה היה מפליא! – פה נטמן האיש פלוני וכו' נסתלק ביום פלוני כו' – "כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון". פסוק מ"אשת חיל" שחקוק על המצבה של איש מוילנא ולא על אשה! הפלא ופלא, הנשמע דבר כזה, לחרוט פסוק מ"אשת חיל" על איש ולא על אשה?!... הסקרנות התעוררה בו לדעת את סודה של מצבה זו והחליט לעיין בפנקסי "חברה קדישא הישנים, שם מצא פשרם של דברים והסיפור שמאחורי האיש. יהודי היה בוילנא רבתי, איש רוח אוהב צדקה וחסד, שעשירותו היתה לשם דבר בכל העיירות הסמוכות, והמעניין בטבעו של האיש, שכפי גודל עשירותו כן גדלה נדיבות ליבו – להרבות צדקה לעניי ישראל... עמד האיש שנים רבות והוזיל מממונו הון רב לכל קשיי יום, עניים מרודים, וסתם עמך הזקוקים למתן יד, והכל עמדו משתוממים על השמחה שבנתינת הצדקה. הוא פשוט אהב בכל ליבו – לתרום את ממונו ונכסיו לכיסם הריק של העניים. רודף צדקה במלוא משמעותו! והנה הגיעה תקופה חדשה, האיש הצדיק הלזה יורד אט אט מנכסיו. מסחרו התנהל בעצלתיים. נפילה קטנה גררה אחריה מפלה גדולה, וילך האיש הלוך וחסור עד כי התרושש ממונו המזומן, ונותר לו רק בית מפואר ומרוהט בכסף וזהב, אבל כסף לעניים אין, ותהום כל העיר! השאלה הדהדה ברחבי וילנא מה ראו על ככה ומה הגיע לאיש זה שהרבה צדקה, ואף על פי כן, נענש בעונש קשה. "הסתר פנים"! חשבו כולם לכאורה... הדיבורים הללו הגיעו גם לבית הדין של וילנא שם ראו להושיב בית דין ולדון בעומקה של סוגיא זו: "עונש גדול זה על שום מה?" התכנסו הדיינים והעמיקו בכל דרכי חייו של האיש, ומצאו את חטאו.. יהודי זה לא שמע לקול דברי חז"ל שאמרו: "המבזבז (לצדקה) יותר מחומש", כי מרוב תשוקתו לחלק צדקה, לא שת ליבו ובזבז יותר מחומש מנכסיו! אבל היהודי בעל הצדקה, שנותר כבר ללא מזומנים, לא נלאה, אלא המשיך למלאות את תשוקתו בעשיית צדקה בשיטה חדשה: לחלק כלים ומתנות מתוך ביתו פנימה, מהנכסים עצמם שנשארו לו בבית. ראו בית הדין את מעשיו שבו מחלקים את כליו לעניים, וטיכסו עצה להצילו מחורבן כל ביתו, עד שהודיעו לו חגיגית על "מאסר בית": "אין לך רשות לצאת מביתך". חשבו הדיינים כי בצורה זו ימנעו את הגישה אל האיש. העניים לא יפגשו בו ברחובה של העיר, עד שיתורו להם – לחפש נדיבי לב אחרים. עניי העיר והסביבה שהכירוהו היטב, לא התייאשו ולא פסקו מלחפש דרכים לבקש ממנו נדבות, הם החלו מתדפקים על חלונות הבית, היו מתכנסים בשעות הלילה המאוחרות לבכות את עניים ומתדפקים על דלת ביתו, ולבו הרחום נכמר עליהם והיה נותן להם עוד כלי ועוד חפץ ששווה הרבה כסף, כך בלילות, השליך לעברם החוצה מכל הבא ליד: כלים מכלים שונים מנורות כסף, פמוטות, שעונים וחפצי ערך שנותרו בבית והבית התרוקן מכל וכל. אין לו יותר כסף כבעבר, אבל האיש ממשיך לתת בשמחה מה שיש לו, עד שהגיע הלילה האחרון... בחצות הלילה נקשו על החלון הבית שני עניים בוכיים, נמכרו עליהם רחמיו של העשיר (לשעבר..) הוא נכנס פנימה לחפש ערך על מנת לזרוק לעברם, יגע וחיפש אך לא מצא כלום. כל החפצים כבר שוכנים כבוד בבתים אחרים... העניים לא וויתרו וביקשו: אולי בכל זאת רחם עלינו ועל משפחתנו הרעבים ללחם? בעל הבית נכנס שנית חיטט בכל החורים והסדקים בארונות ועל הארונות, עד שמצא ויצא למרפסת ובידו זהב טהור, שקיבלה מחותנו העשיר ביום נישואיו! אבל כעת מתחילה הבעיה, מה עושים? הרי בידו כף אחת, ומולו עומדים שני עניים, למי לתת? חשב האיש לרגע, והנה מיד עלה רעיון פשוט במוחו. שבר את הכף לשני חלקים, עני אחד קיבל את ידית הכף, והשני קיבל את הכף. העניים החישו את צעדיהם למכור את הזהב ולקבל תחתיו ממון לרווחת משפחתם. והנה בבוקר! כבר לא היה בעל הבית בין החיים, הוא השיב את נשמתו לבוראה, זה היה לילו האחרון של האיש עלי אדמות!!! על סיפור זה – שעימו הסתיימה תעלומת חייו, החליטו לחרוט על מצבתו את המילים הבאות: "כפה פרשה לעני" – זה הכף, לעני האחד. "וידיה שלחה לאביון" – זה הידית לאביון השני... סיים הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל ואמר בפרץ של התרגשות: עכשיו אני מבין פשט נוסף בדברי המדרש הנ"ל: "והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שאינו מקריב נפש, נאמר עליו "ונפש כי תקריב" מי שהוא מקריב נפש על אחת כמה וכמה כאילו נפש הקריב"!...כוונת חז"ל היא על אדם הדל אשר לא הסתפק במסירות והקרבה של מנחה לקב"ה, אלא רוקן את ביתו לקב"ה ומקריב נפש, שקרבנו אצל הקב"ה גדול יותר מכל קרבן אחר. השל"ה הקדוש זי"ע הסביר את הפסוק: "אדם כי יקריב מכם" – אם תקריבו "מכם", מעצמכם, את האדם שבכם, לעבודת ה' – הרי זה "קרבן לה'". אבל, אם תרצו לצאת רק ידי חובה בתמורה, "מן הבהמה וכו" – אין זה אלא "קרבנכם", אבל זה לא קרבן ה'!...
|
לוח עברי
חגים ומועדים