פרשת כי תשא ה'תש"ע פרשת כי תשא ה'תש"ע בס"ד "עם מקדשי שביעי" עם ישראל והשבת נקשרו ביניהם בקשר עליון בל יינתק. יותר מהרבה מצוות שבתורה, מטביעה מצוות השבת את חותמה המקודש על עם הקודש. סימן לדבר הוא הביטוי המופיע בנוסח התפילה: "עם מקדשי שביעי", מעולם לא שמענו שעם ישראל יכונה בתואר עם מניחי תפילין, או עם קובעי המזוזות, וזאת משום שעם ישראל נקשר בשבת, ללמדנו כי השבת מהווה אבן יסוד מהותית בחיינו. בפרשתינו נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שמות ל"א, ט"ז). הביטוי "לעשות את השבת" עורר את תמיהת המפרשים: וכי במה יש לו לאדם לעשות את השבת? הן מדברי חז"ל ידענו שה"שבת קביעא וקיימה" (ברכות מ"ט, א'), דהיינו שהשבת קבועה ועומדת היא מימות עולם ואינה תלויה במעשי אנוש (שלא כימים הטובים, שהם תלויים בקידוש החודש שעל ידי בית הדין), ואם כן, מהו שאמרה תורה שעל ישראל "לעשות את השבת"? זאת ועוד, הן עיקרה של השבת בשביתה מכל מלאכת חומר, וכיון שהיא מתבטאת ב"שב ואל תעשה", למה אמרה התורה אודותיה: "לעשות את השבת", כאילו יש בה עשיה ב"קום ועשה"? תמיהה זו נשאלה בפי התנאים ב"מכילתא", ותשובות מספר הם נתנו לתמיהה זו. מתוכן נצטט את דברי רבי אלעזר בן פרטא האומר: "כל המשמר את השבת, כאילו עשה את השבת", שנאמר: "לעשות את השבת". אולם גם זה תמוה מאד, מה משמעות עשיה זו? איזה מקום יש לאדם בעשיית השבת, שכולה מתנה גנוזה מאוצר המלך? משמו של ה"יסוד העבודה" מסלונים נאמר לפרש ("תורת אבות" עמוד ר"נ) שלא רק בשבת יש לשמור אותה אלא גם כל ימות השבוע יש לשמר את הארת השבת. שבת היא יסוד האמונה, בה מעידים ישראל "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ', י"א) ותזכורת זו חייבת להיות מול עיני היהודי גם בששת ימי המעשה, זוהי העשיה של השבת. דברים ברוח זו כתב ה"שפת אמת" (כי תשא תרל"ג) בהתייחסו גם לפסוק (שם ל"א, ט"ז) "ושמרו בני ישראל את השבת", על כך כותב ה"שפת אמת": הפירוש להמשיך קדושת שבת לכל מעשה החול גם כן. ועל משקל זה הוא מרחיב בדברים בכותבו במקום אחר (שם, תרל"ב): "אך את שבתותי תשמורו" וכן "ושמרו בני ישראל את השבת", ומה שמירה זו שאדם שומר שבת, הלוא אדם נשמר בשבת? אך כתיב: "את שבתותי", והוא הטפל לשבת, היינו להמשך קדושת השבת לכל הדברים, ובכל דבר יש בחינת שבת אף בחול... המגיד מדובנא זי"ע הסביר את הפסוק בהמשך הפרשה (ל"ד, כ"א): "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבת". על פי מה שנאמר (תהילים ט"ו, ה'): "כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם". ותמוה, הרי הכתוב מדבר על הצד השלילי, שלא נתן הלוואה תמורת נשך ולא לקח שוחד, מה שייך "עושה אלה" בחיוב? אלא, מי שלא בא לידי ניסיון של שוחד ונשך אין לגביו רבותא, כי לא נתנסה באלה. כוונת הכתוב היא על מי שמלוה כסף ואינו לוקח ריבית, או מי שיושב על כס המשפט כשופט ועומד בניסיון ואינו לוקח שוחד. כך העניין כאן, מי שהולך בטל כל השבוע אין רבותא שהוא שובת בשבת, אין לו נס התענוג ממנוחת השבת. אבל מי שמקיים כל השבוע "ששת ימים תעבוד" אזי "ביום השביעי תשבות"- מקיים המצוה כהלכתה... בעומק הדברים ניתן להטעים לכך את דברי היסוד ושורש העבודה והשפת אמת כי שביתת השבת קשורה למעשים של ששת ימי המעשה, כי ממנה מתברכים כל הימים, ועל פיה מכוונים את ההנהגות במשך כל ימי השבוע. השבת יונקת מששת ימי המעשה ומעניקה חזרה לימי החול. קול פעמוני הכהן שהצטלצל בעת בואו אל הקודש, חייב היה להמשיך להדהד בעוז גם בצאתו, כפי שהעידה התורה: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו". הרמב"ן בפירושו (כ"ח, מ"ג) תמה בשלמא בכניסה היה זה אות וכבוד לכניסת הכהן, כמו כל מי שדופק בכניסה לבית, אך למה נועדו צלצולי פעמוני המעיל שנשמעו בצאת הכהן מן הקודש, וכי מי שיוצא מבית דופק בדלת? למה קראו הפעמונים אחרי תום עבודת הכהן הגדול? השיב על כך ה"אמרי אמת" (תצוה, תרפ"ו) שצלילים אלו הזכירו לשומעים שהתזכורות הגדולות שהושמעו לפני כן, חייבים להמשיך להתמיד בליבות השומעים. רשמי הקדושה חייבים להשתמר בלבבות, גם בצאת הכהן מן הקודש, בבחינת "קול גדול ולא יסף", שהתרגום מפרשו במובן שלא פסק. ה"אמרי אמת" היה משנן (עיין דבריו תצוה תרפ"ח, תרצ"א) בהקשר לכך את האמור ב"תיקוני הזהר": על הכתוב (שיר השירים ח', ו') "שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך", "אף על גב דאנת תסתלק... דמות דיוקנך לא אתעדי מינאי לעולם", לאמור, שאף כאשר בפועל תסתלק, הרישום והדיוקן יישארו חרוטים לנצח בלבבות. זו מעלתה וקדושתה של השבת מבחינת: "לעשות את השבת" גם למשך ימי השבוע, שחותמה יהיה טבוע על פני כל ששת ימי המעשה. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים