פורים התש"ע פורים התש"ע בס"ד הרב שמואל רבינוביץ עד דלא ידע אימרה מפורסמת במסכת מגילה (ז') בשמו של רבא נאמרה: "מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ואף נפסקה בשו"ע בהלכות מגילה סימן תרצ"ה ס"ב. המשנה ברורה מבאר זאת, שהמפלה הראשונה היתה הנקמה הגדולה מהמן. ועוד טובה יתרה מזה - גדולת מרדכי שברכו הקב"ה שעלה לגדולה. וקודם שנתשתכר נתן בודאי טובה להשם יתברך על שתי הטובות, ועל כן אמרו חז"ל שלא יפסיק מלתן שבח על זה מתוך שמחה, עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ומוסיף בשער הציון בשם המגן אברהם ש"ארור המן" בגימטריה תק"ב כמו "ברוך מרדכי". ועליו להשתכר עד שלא ידע לחשב הגימטריה. הרמ"א בשם הכלבו מביא דאין להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מלימודו, ובשם המהרי"ל אמר שניתן לקיים זאת בשינה ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. הדבר מפליא מאד. שהרי אין לנו בכל מעגל השנה מצווה ש'חייבים לישון'. כל המצוות הנוהגות לפני השינה ולאחריה, כרוכות בצורך שלנו לישון, אבל לא בשל מצווה. וגם בחג הסוכות, לא חייבים לישון, רק אם רוצים לישון - זה צריך להעשות בדווקא בסוכה וכדומה. והנה לדעת הרמ"א בפורים יש חיוב ומצווה: דווקא לישון! היתכן? הביאור הוא שהאדם, בשר ודם, במצב של שינה נתון בעצם במצב של ביטול מוחלט מפעילותו בעולם. ולא עוד, אלא שכל הדאגות והמחשבות והרצונות שלו מתנתקות מכל קשר למציאות. והרבה פעמים, כשהאדם עצמו לא יודע מה להחליט ומה לעשות ואיך לנהוג. הוא בוחר שלא לבחור. וכשהוא מאד רוצה להוריד מעצמו כל סוג של דאגה ומצוקה הוא מתבטא: "אין לי כח. אני הולך לישון ואני משאיר את הכל לאחרים להחליט ולעשות". בזה הוא מפגין חוסר יכולת ומוגבלות, ומוסר הכל בידי אחרים. בעומק הענין הוא מרגיש שאינו מפקיד את הדברים בידי בשר ודם, אלא מפנים בתוככי ליבו שההחלטות 'גדולות ממנו' ולכן הוא מרכין ראש ושמח לקבל רמז משמים מה לעשות. ועד אז- אינו עושה מאום. זה מה שאנחנו מבינים בפורים שבעצם כל מה שאנחנו עושים ומחליטים – זה רק מיד הקב"ה שהוא אין עוד מלבדו ואחד יחיד ומיוחד והכל תלוי בו! ולכן מצווה לישון. להראות בזה שאנו מנתקים עצמנו מכל שעבוד של כוחי ועוצם ידי ומוסרים הכל בידי שמים. זאת דרגת עד דלא ידע שאליה צריכים להגיע בימי הפורים, להפנים אל ליבינו כי הניסים והטבע יחד לא בידינו הם אלא מאיתו יתברך ואז ניתן לשמוח שמחה שלימה. דוד המלך עליו השלום אמר: "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי", זו המשוואה האמיתית של חיי היהודי: שהקדוש ברוך הוא בעצם מוביל אותנו בכרכרה שלו כאשר ישא האומן את היונק. אם אנחנו ברורים בהרגשה הזו, של 'כגמול עלי אמו- כגמול עלי נפשי', מיד מלווה אותנו התחושה הנינוחה ומלאת האמונה שאפשר להוריד את החבילה ולשחרר את כל הלחץ הנפשי ולמסור הכל בידי שמים. ההזדמנות המופלאה שלנו בני האדם להתעורר ולהבין זאת היא כמובן כשקורה דבר יוצא מן הכלל! ברכת שמים אשר יוצאת מהשגרה ומכל מה שתיכננו, ואז אנו חשים בבהירות כי רק הקב"ה בורא ומנהיג את כל הבריאה. "הנה עובדה! לא עשיתי כלום וכל כך הצלחתי".
וכולם מחופשים בתפקידיהם. אחשוורוש - נראה כמלך החלטי וגוזר גזירות, ובעצם הוא הפכפך וסריסיו נוהגים בו בהיתול ומחליטים בשבילו על מה יחתום היום. ושתי - המושחתת מתחפשת לצנועה, בסירובה לבוא לפני המלך והשרים. מרדכי מתחפש לנאמן המלך כשהוא מציל את חייו ממוות. עם ישראל מתחפש לגויים - ומגיע למשתה אחשוורוש, הגויים מתחפשים ליהודים 'ורבים מעמי הארת מתייהדים'. אסתר מתחפשת ואינה מגדת את עמה ואת מולדתה. ונהפוך הוא אמיתי!! וברצף יחודי כך כך התברר לפתע שכל המהלכים הרבים המשולבים זה בזה, ואשר ארכו לא פחות משבע שנים ולא קרו סתם כך. ההארה הגדולה ההיא - הביאה לשמחה עצומה. ההבנה הנהירה שד' מסבב את כל הנסיבות בעולמו ו'סוחב' את כל החבילות, ואחראי על כל הגזירות, היא המביאה לאורה ושמחה וששון ליהודים. באותה העת 'קיימו וקיבלו היהודים את אשר החלו לעשות' - קיבלו את התורה מאהבה. המטרה של פורים בימינו היא להמשיך את כל השמחה ההיא ולחוש את האמונה הברורה שכל הטבע הוא הנהגת ד' שבכל רגע ורגע. ד' ממשיך לחדש הבריאה גם כיום בפרטים רבים שנראים מקריים ומצטרפים למגילה ארוכה שהיא בתחילה הסתר ואחר כך תתגלה כפי שנתגלתה מגילת אסתר. ד' ממשיך לחדש בטובו את הבריאה ואת כל מה שקורה. זה בעצם המפתח לשמחה שבאמת יכול כל יהודי לשמוח - כי אין לו ממה לדאוג. שהרי בין כה הקב"ה סוחב אותנו עם החבילה. ולכן משנכנס אדר מרבין בשמחה שהחודש הזה נותן לכל אדם את הבסיס והמפתח איך הוא יכול באמת להיות בשמחה ולעבור כל מיני קשיים ולהחזיק מעמד בכל מצב. רעיון זה מסביר את השאלה שבספרי החסידות על דברי הגמרא: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". שהרי לכאורה, המשפט המפורסם הזה עומד בניגוד למה שמקובל אצל בשר ודם רגיל. למה אומרים "משנכנס אדר מרבין בשמחה", בעוד שלכאורה מתאים יותר להיפך: "משיצא אדר מרבין בשמחה"! הלא השמחה היא כדי לשחזר ולפרסם לדורי דורות את הנס שהיה בשושן הבירה. תארו לעצמכם איך הרגישו יהודים ב- 127 מדינות אחשורוש כאשר נכנס אדר. הלא היה בלבבות, לא עלינו, פחד גדול ואימה. הלא הם פחדו שבשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, תתקיים ח"ו הגזירה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד"! ואם כן, כאשר נכנס אדר- היו היהודים חלילה בחשש שנשארו רק שנים-עשר, שלושה-עשר יום לחייהם כאן בעולם הזה. הלא הם לא היו בטוחים שהנס הגדול הזה עתיד להתרחש. ולכן היה צריך לומר להיפך: משיצא אדר - אותו חודש שממנו כל כך פחדו - מרבין בשמחה, כי אזי יש סיבה טובה לשמוח, ולמה אומרים "משנכנס אדר"? וההסבר הוא הסבר אופייני לשיטת החסידות: כאילו צריך להוסיף את המילה "אפילו". אפילו משנכנס אדר - אפילו בימים כאלה שנדמה כאילו, חלילה וחס, נותרו רק שלושה עשר יום אפילו בימים קשים ומדאיגים כאלה, מרבין בשמחה. וזה המיוחד בעם היהודי. שכן, לשמוח כשהכל מסביב טוב - כאשר מרדכי היהודי משנה למלך, גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו - אין צורך בציווי. החידוש הוא שצריך לשמוח גם בימים קשים. כמו שאומר דוד המלך עליו השלום, בפרק ק"ו בתהילים: "וירא בצר להם, בשמעו את רינתם". לכאורה, כאשר צר להם, כאשר נמצאים בגלות מצרים, כאשר הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כאשר לוקחים, לא עלינו, ילדי ישראל, ומשלימים בהם את החומות של פיתום ורעמסס היה צריך להיות - "וירא בצר להם בשמעו את זעקתם, את שוועתם, את בכיים", אבל במקום זה נאמר "בשמעו את רנתם". זה כחו של העם היהודי. "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע יתייאש מן הרחמים", כמאמר הגמרא בברכות. אפילו שהקדוש ברוך הוא צר ליהודים, מה שמיוחד היה אצלם - ששמעו את רנתם. היה קול רינה וישועה באהלי צדיקים, כי האמינו בימין ה' רוממה, בימין ה' עושה חיל, והאמינו שמן המיצר קראתי - ענני במרחב, ולכן זכו - לא אמות כי אחיה ואספר. זה מלמד אותנו ימי הפורים ואנו מקיימים את הרעיון הזה בשינה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כדי ללמדנו כי גם מגילה מלאת תלאות, דמעות ויסורים יכולה בכח השמחה והאמונה להתגלות כתחפושת ולההפך למגילת אור גדול. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים