פרשת תרומה ה'תש"ע![]() פרשת תרומה ה'תש"ע בס"ד מאת כל איש אשר ידבנו ליבו פרשת תרומה העוסקת בבנין המשכן פותחת במילים: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". עוד בטרם הצבת היעד והמטרה של הקמת המשכן נצטוו ישראל לתרום ולהביא מכספם ומרכושם, ורק לאחר שנמנו חומרי הגלם הנצרכים להקמת המשכן נאמרה המטרה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לכאורה, מן הראוי היה להפוך את הכתובים והמסרים. ראשית יש להסביר לעם ישראל את רצונו יתברך להקים משכן להשארת השכינה, ולהלהיב אותם מהרצון של הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים כדי להשרות שכינה בקרב עם ישראל. רק לאחר מכן למנות את הצרכים ולבקש את ליבם ונפשם להרים תרומה? הרי כך נוהגים בכל עסק או פילנתרופיה, ראשית בונים פרוגרמה ויעדים ולאחר מכן מביאים בפני המשקיעים והציבור את הצורך במקורות מימון ותרומה. זהו שיטת שיווק מינימלית שגם זוטרים מבינים שזה דרכו של עולם ואילו התורה כתבה להיפך והשאלה מדוע? בעלי המוסר למדו מכך ששונה המשכן מכל עסק ומוסד אחר, בעוד שסדר העולם למנות את היעד לפני הצרכים להקמתו, הרי שצרכי המשכן הם כביכול מהותו ויעודו! ולמה? כי לפי הלב של בני ישראל כך נוצרה הפרוגרמה ויעודו של המשכן. אם הלב רחב, מלא רצון ותשוקה, אזי המשכן עצום ומקרין יותר, ואם חלילה בני ישראל לא מחוברים אליו בליבותיהם הרי שאין בו טעם, וקדושתו פוחתת עד לחורבנו חלילה. אשר על כן משה רבנו פתח בגיוס ליבותיהם של ישראל, המתבטאים הן ברוח והן בתרומה הגשמית, רק לאחר מכן ניתן להגיע ליעד של ו"עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אין מקום לבית המקדש ולהשראת השכינה בלי נדיבות לב. כמו שגם נדרש: "ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם - בתוך כל אחד ואחד, מהות המשכן אינה השראת שכינה על עצים ואבנים אלא בתוך הלב של כל יהודי וממנו מגיעה השראת השכינה לבית המקדש. לא בכדי, אמרו חז"ל כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, כי כמו הבית הלאומי כך הבית הפרטי. באם יש בו לב ושמחה עצומים כך גדל הבית ומקרין על יושביו וסביבתו. ואשר על כן צווינו לשמח חתן וכלה כדי למלאות את הבית בלב ובשמחה כדי שהיה בית קיבול להשארת השכינה ולשלום אהבה ואחווה בין יושביו. |