פרשת בשלח-ט"ו בשבט ה'תש"ע פרשת בשלח-ט"ו בשבט ה'תש"ע בס"ד "כי האדם עץ השדה" "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" (ראש השנה ב'). למרות ומועד זה משמש ראש השנה לאילן לענין הלכות התלויות בארץ, וכדברי רש"י שם "שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט וכו'", מצינו במשנתם של הקדמונים משמעות מיוחדת למועד זה גם לאדם, בהסתמך על הכתוב: (דברים, כ', י"ט)"כי האדם עץ השדה". אחד מקווי הדמיון בין האדם לשדה מצינו בחיבור אל המקור, שכמו בעץ השדה אלמלא חיבורו של השורש אל הרקע נאבד ממנו סוד הגידול, ושוב אינו קרוי עץ אלא קורה, שכל עיקרו וחוסנו של האילן נעוץ בשורשים, הם המעניקים לו את כח היניקה והיציבות, וככל ששורשי העץ מתפרסים לעומק ולרוחב כך נשאר האילן חזק עד שרוחות לא מניעים אותו ממקומו. גם אם יקצצו ענפים מן האילן הרי כל זמן שמחובר לשורשים יכול הוא להמשיך לפרוח, ובאם ינותק מן השורשים - אין לו תקומה. כך האדם מישראל - שורשי עם ישראל הם המעניקים לו את כוחו הנצחי, ועל כך התנבא בלעם: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו (במדבר כ"ג, ט'). ופירש רש"י: "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות". קיומו של עם ישראל חתום בחותם היניקה משורשי האבות, וככל שטמונים אבותינו בלבבות של כל אחד ואחד ומעמיקים לחדור, כך ההליכה בדרך הטובה, איתנה ויציבה יותר, כי סוד ההצלחה טמון בכך שהאדם חש שהוא חוליה בשרשרת הדורות הארוכה שראשיתה באברהם אבינו ואחריתה מי ישורנו. גם בראשית שירת הים שאנו קוראים בפרשת השבוע שהיא צמודה ומזדמנת בדרך כלל עם ראש השנה לאילנות, אמרו בני ישראל "זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו". מפרש רש"י: "אלוקי אבי הוא זה וארוממנהו, אלוקי אבי, לא אני תחילת הקדושה, ואלוקותי עלי מימי אבותי", בשעה הגדולה הזו מציינים בני ישראל את ירושת האמונה והאלוקות מאבותינו, וזאת למה? לימוד השכל זה נשאו בני ישאל - מעצי שיטים שהיו עמהם במדבר להקמת המשכן, וכדברי חז"ל: בשעה שיעקב אבינו קיבל את הידיעה מבניו כי עוד יוסף חי וכי הוא מושל במצרים, עבר בדרכו מצרימה דרך מקום אבותיו - באר שבע, "אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקנו בבאר שבע". (ב"ר, צ"ד), היות וידע יעקב ברוח קדשו כי בני ישראל עתידין לצאת ממצרים והקב"ה יצוה אותם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", לשם כך יצטרכו ארזים, ובלכתם בארץ לא זרועה יחסר להם ארזים, הלך לקוץ ארזים שנטע זקנו אברהם ולנטעם בארץ מצרים וציווה את בניו כי כאשר יגיע זמנם לצאת ממצרים יקחו זאת עמהם, וכדברי המדרש: (שמו"ר ל"ג) "אמר רבי טביומי בשעה שהגיע זמנו של יעקב להיפטר מן העולם, קראו לבניו, אמר להם: היו יודעים שהקב"ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן, יהיו כל צרכיכם מוכנים בידכם". אכן, בעשית המשכן נאמר "וכל אשר נמצא אתו עצי שיטים למלאכת עבודה הביאו", ומי נושא עצים במדבר? אלא אלו עצים שציווה יעקב אבינו לקחת עמם במדבר, (וזה אחד מההתעסקויות של משה רבינו בעת יציאת מצרים, שהכתוב אמר: "חכם לב יקח מצוות"). לכאורה יש להבין, הרי ודאי עשה לבני ישראל ניסים רבים במדבר כדי שיהיה בידם כל הנדרש לעשיית המשכן, וכמו שהאריכו חז"ל בענין עורות אלים מאדמים ועורות תחשים, וא"כ כשם שזימן להם דברים אלו הנדירים להשגה, שיזמן להם הקב"ה גם עצי שיטים. ולשם מה יעקב אבינו בדרכו לראות את בן זקוניו, לאחר עשרים ושתים שנות פירוד, צריך לעבור דרך באר שבע לקוץ ארזים שנטע אברהם זקנו? ואפילו אם לא רצה שיסמכו על הנס הרי ידע יעקב אבינו שבני ישראל יהיו בגלות מצרים שנים רבות ויכל לצוותם מיד ברדתו שינטעו ארזים על מנת שיהיה להם בהקמת המשכן? אלא, יעקב אבינו ידע שהקב"ה יכול לזמן לבני ישראל במדבר, ואף יכול לצוות להם שינטעו במצרים, אך רצה להנחיל לבני ישראל ולדורות אחריהם כי אל להם לחשוב שכח המשכן הינו מבני דור יוצאי מצרים, דור דעה מקבלי התורה, עד שראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל שאר הנביאים, והם ממקימי המשכן. כאילו זכו לזה בזכותם בלבד ללא קשר לאבותיהם. לכן ציוה לקחת דוקא ארזים שנטע אבי האומה אברהם אבינו בבאר שבע ולהקים איתם את המשכן לאמור: ההישגים הגדולים הם מהדורות לפניכם, מתחילים הם באברהם העברי - הראשון שהכיר את בוראו, ומכוחו זכו אלו שבאו אחריו. לפיכך, בתחילת שירת הים פתחו בני ישראל ואמרו: "זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו", גדולה זו שלה זכינו בעת בקריעת ים סוף אינה מתחילה בנו, אלא היא המשך של שרשרת שנפתחה באברהם אבינו. אמנם עלינו להתמיד בדרך הסלולה מאבותינו, ולשאוף "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי"? אך יחד עם זאת לדעת שאין מספיק ירושת המורשת והאמונה, ובלא עבודה אישית והכרה עצמית אין במורשת מאומה, וכמו שאבותינו הקדימו "זה קלי ואנוהו" ל"אלוקי אבי וארוממנהו" העבודה העצמית קודמת לירושת האבות למרות שלכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם ירושת האלוקות הבאה ללא טרחה ולאחר מכן העבודה העצמית, וזאת כי הא תלוי בהא ללא עבודה והכרה עצמית אין בירושת האמונה כלום. כך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", קודם עבודה עצמית ואח"כ מורשת אבות. גדלותם של צדיקים היתה בעבודה עצמית אך יחד עם חיבור עמוק לשורשים, ולכן המשילם הנביא (ירמיה י"ז) "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי יבוא חום, והיה עליהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי", ואילו הרשע הומשל "כערער בערבה", "כמוץ אשר תדפנו רוח", כי ללא עבודה, החיבור לשורשים, רוח קלה מנתקת אותו ממקומו. זו המשמעות של ראש השנה לאילנות, שרבותינו קמאי מצאו לו משמעות מיוחדת לחיי האדם. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים