פרשת וארא ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

כאייל תערוג על אפיקי מים

המכה השנייה שהוכו המצרים הייתה מכת צפרדע שבאה להטריד את תושבי מצרים מחוץ לבית ובתוכו, מחדרי שינה ועד לתוך המטבח, התנורים וכו'. נוכחותם של הצפרדעים, לא רק שלא הנעימה להם, אלא הרעש המחריד שהשמיעו הוציא אותם משלוותם עד אבדן עשתונות וזו הייתה מכתם השנייה.

מוצאים אנו פן נוסף ולימוד גדול וחשוב במכה זו, כאשר הצפרדעים שמשו דוגמא לדורות לקידוש ה'. וכך נאמר בגמרא (מסכת פסחים נ"ג, ב') אודות תודוס הרופא מרומי, שהיה אישיות חשובה ומפורסמת בעירו, והיה נוהג בכל ליל פסח להאכיל את התושבים בגדיים מקולסים (גדי צלוי באש). מנהג זה היה  למורת רוחם של חכמים, מאחר ודומה הדבר לאכילת קדשים מחוץ לירושלים כך ששקלו לנדות אותו על מנהגו זה שיש בו מעשה נגד חומרת חכמים. אלא מאי? כיון שתודוס היה אדם חשוב לא מיחו בו.

הגמרא שם מסתפקת על טבעו של תורוס ומה מקור חשיבותו. האם מפני שהיה "גברא רבא" (אישיות תורנית גבוהה) ומפני כבודו לא מיחו בו, או שהיה "בעל אגרופין". היינו: איש אלים, ומיראה ופחד לא מיחו בו חכמים? ומסקנתה: כי היה "גברא רבא" משני נימוקים. כשהראשון שבהם הוא שהיה רגיל לדרוש בדברי תורה.

אחת הדרשות המפורסמות שלו המאשרות בתוכנה הנפלאה את תוארו: "גברא רבא". הינה דרשה הקשורה לפרשתינו וכך נאמר: תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי ומה ראו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמם על קדושת ה' לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמם מהצפרדעים. מה הצפרדעים שאינם מצווים על קדושת ה', כתוב: "ובאו בביתך ובחדר משכבך וכו' ובתנוריך ובמשארותיך" (ז', כ"ח). אימתי משארתיך (בצק) מצויות אצל התנור? הוי אומר: בשעה שהתנור חם. אנו שמצווים על קדושת ה', על אחת כמה וכמה.

בפני חנניה מישאל עמדה שאלה עצומה, האם חייבים הם למסור עצמם לתוך כבשן האש ולא להשתחוות לאנדרטה של דיוקנו של נבוכדנצר? או שיש לקיים את צווי הפסוק האומר: "וחי בהם" (ולא שימות בהם. שקיום המצוות הוטלו עלינו לחיותנו ולא להמיתנו). והם למדו ק"ו מהצפרדעים ומסרו נפשם על קדושת ה', כשלבסוף אף ניצלו כמו הצפרדעים, אשר אלו שבאו בתנורים יצאו חיים, ושבו ליאור. (תוספות שם מסביר כי לא היה שם פסל של ממש שאז ודאי היו חייבים למסור את נפשם, או שהיתה באפשרותם היכולת לברוח קודם לכפיתם להשתחוות לו. )

כבר רבים מהמפרשים דנו בהבנת ק"ו זה שהרי פירכות רבות יש בו. אך אנו נעמוד על נקודת זווית אחרת של דרשה זו, מדוע אותה אימרה של הק"ו שעשו חנניה מישאל ועזריה הפכה את תודוס איש רומי לגברא רבה עד שחכמים לא מיחו בו למרות שפעל נגד פסיקתם?

מסופר על אדם שאינו מוכר כבר אוריין גדול אלא יהודי בעל בית תמים וירא שמיים, שכתב ספר פירושים על "ספר תהילים", וחשקה נפשו לקבל את הסכמת בעל "דברי חיים" מצאנז זצ"ל על ספרו.

אך דא עקא, זו הייתה כמעט משימה בלתי אפשרית להוציא הסכמה על ספר מהדברי חיים. רק יחידי סגולה זכו לקבל את הסכמתו. אולם היהודי בפשטותו ובתמימותו עשה מעשה ובשעת התפילה נטל את דוגמת הספר והניחו על הסטנדר של הרב בשעה שהיה שקוע עמוק בתפילת העמידה. כשסיים הרב את תפילתו פנה לעבר הסטנדר ועיניו פגעו בספר הפירוש על תהילים. הרב עלעל בדפי בספר והנה עצר למספר רגעים באחד הדפים כשהוא נועץ מבט בדיוק בפרק מ"ב שבספר תהילים.

מבע פניו הלך והרצין. לאחר מספר רגעים, קורטוב של חיוך נראה על שפתיו, והוציא ממגירת הסטנדר דף נייר והחל לכתוב בה מספר מילים שהרעישו אחרי זה את אמות הסיפים של בית המדרש.

"נותן אני בזה הסכמה לספרו... למרות שלא עברתי על כל ספרו, אלא רק פרק אחד וגם איני מכיר את מחבר הספר הזה. מ"מ מתוכן דבריו ניכר שהינו בעל נפש זכה וברה. ודבריו יוצאים מתוך דקות הנשמה הטהורה, שנדיר הוא למצוא בינינו אשר ע"כ ראוי וכדאי ללמד את ספרו וכו'."

וכך כתב אותו בעל מחבר שהדהים כל כך את בעל הדברי חיים עד שנתן לו את הסכמתו. בפרק מ"ב בתהילים על הפסוק "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים" (תהילים מ"ב,ב). שאל המחבר: והרי אייל זכר הוא וא"כ מתאים שיהיה כתוב כאייל יערוג (ביוד) ולא תערוג לשון נקבה? פירש אותו מחבר כי האיילת, נקבת האייל לפעמים משנה טבעה כזכר (אייל) כיצד? ידוע במקורות חז"ל, כי האיילת נחשבת לצדיקה של החיות. ולכן כאשר חדל הגשם לרדת ומים אין לשתות, והמדבר יבש, והחום והצמא מעיקים על חיות המדבר, פונות החיות אל האיילת שתתפלל אל הבורא שיוריד גשם, ותפילתה נשמעת, וזהו: "כאייל תערוג על אפיקי מים". עוד ידוע כי האיילת שעה שיושבת על משבר הלידה, מתייסרת היא מאוד, כי רחמה צר מאוד עד שמרחם הקב"ה ("ורחמיו על כל מעשיו") ושולח נחש ומכיש בפתח רחמה ואז יוצא הוולד.

שאל המחבר מה יקרה כאשר נפגשות שתי הצרות יחדיו? בדיוק בשעה שהאיילת כורעת ללדת ואחוזה היא בייסורים וזועקת אל הקב"ה שיושיע אותה, מגיעות אליה חיות המדבר בבקשה קורעת לבבות: 'אנא! איילת, התפללי אל הקב"ה שיוריד גשם. צייה וצלמות עומדים לכלות אותנו?' אז עושה האיילת את הבלתי יאומן, נוטשת את צרתה הפרטית ונפנית היא אל ציבור חיות המדבר ומתפללת בעבורם על גשמים.

על פי זה פירש את המקרא בתהילים שהוא מדבר על אותו רגע שהאיילת נוטשת את הבעיה הנשית שלה (הנקבה) בשעת משבר לידה, כלומר היא מתנהגת כאילו הייתה אייל זכר. ועורגת על אפיקי מים לבקש עבור גשם כפי שהיא עושה בכל עת (תערוג) כך גם אנחנו עומדים לפני הקב"ה עבור הכלל ומניחים לבקשת הפרט.

פירוש זה אומר הדברי חיים לא רק שהוא נפלא ומרגש, יש בו הרבה מן הדמיון שרק בעל נפש עדינה ביותר וטהורה בתכלית מסוגלת לשאת זאת. ולפרש שבעל חי מסוגל לנטוש את ייסוריו וצרותיו הפרטיים ולבוא לעזרת הצבור. הרי מי מאתנו היה מסוגל לעשות זאת? ואם הרב מחבר הספר ראה בדמיונו מדה אצילה בזו אצל בעלי חיים, אזי סימן הוא שאצלו הדבר מציאותי ביותר, ושגברא רבה הוא, ועל כן כתב הסכמתו.

מעתה תתקבל ההקבלה הבאה: תודוס איש רומי רואה בדמיונו צפרדעים, בעלי חיים חסרי תרבות נוטשים את התענוג הפרטי שלהם להיכנס למיטה חמה ונכנסים לתנורים בוערים בידיעה ששמים קץ לחייהם רק כדי למנוע חוסר קדוש ה'. שלא יאמרו חלילה דברי ה' אינם מתקיימים ומשם יש לומד ק"ו למעשיהם של חנניה מישאל ועזריה. ובעקבותם כל אחד מאיתנו. אם זה היה בדמיונו של תודוס איש רומי, הרי שודאי שהוא זך נקי וטהור. אילו היה תודוס איש אגרופים (גברא אלימא) הרי שלא היה מסוגל לדמיין אלא ד' אמות של אגואיזם (אנוכיות) והיה לועג לצפרדעים "המתאבדים".

למדנו מפרשה זו כי אדם ניכר בטוהר המחשבה והדמיון, ועל פיו נקבע מעמדו וגדלותו.