פרשת שמות ה'תש"ע פרשת שמות ה'תש"ע בס"ד והנה נער בוכה יוכבד אשר הטמינה את משה רבינו שלושה חודשים, הבינה כי לפי חשבונם של המצרים, היא תיבחן תשעה חודשים מיום נישואיה בשנית לעמרם, כך שהצליחה להחביא את משה רבינו שלושה חודשים, אחרי שילדה אותו לשישה חודשים ויום אחד, כפי שנאמר: "ולא יכלה עוד להצפינו" מפני אנשי פרעה הפועלים לקיים את הגזירה הקשה של: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו..." "ותיקח לו תיבת גומא ותחמרה בחימר וזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור". והנה בת פרעה יורדת לרחוץ על היאור, וכשהיא רואה את התיבה ביאור מושיטה את ידה לקחת אותה, וכך נאמר: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה". דרשו חז"ל והנה נער בוכה קולו כנער (סוטה י"ב), וצריך להבין מפני מה נשתנה קולו כנער? ומה התועלת בנס זה? הגאון שלמה זלמן אונסדרפר זצ"ל מגיד מישרים בפרשבורג לפני השואה, דרש דרשה נפלאה ומוסר השכל מזה. שלמה המלך בקהלת אמר "עת לבכות ועת לשחוק", והכוונה שאפילו בשעת צרה ח"ו אל יפול רוחו של אדם ויכנס לעצבות וייאוש, אלא אדרבה עליו לאגור כוחות ולהיות חזק ואמיץ. אך כשעומדים לפני מלך מלכי המלכים אז הוא העת לבכות ולהוריד דמעות, וכמו שאנו יודעים ששערי דמעות לא ננעלו, ויבקש על עצמו ועל כל דבר המעיק עליו. אבל סתם לבכות איננה מידה טובה כי אין בה תועלת, רק צריך להתחזק באמונה ובטחון, וכבר הפליגו רבותינו בכוחה של שמחה אשר איתה ניתן לגבור על כל הצרות והייסורים. למרות זאת ילד קטן צועק ובוכה כשהוא רעב לאכול או כשמציק לו איזה דבר, והוא עושה זאת בלי להבחין אם מי מהסובב אותו שומע את קול בכייתו או לא, גם כשהוא לבד בחדרו ואין איש בבית הוא בוכה, משום שאינו בר דעת להבין ולהבחין שבכייתו לשוא. אבל כשיגדל אז מבחין ויודע מתי לבכות, ורק כשמי מהוריו לצידו הוא בוכה. כשהוא לבד אין טעם בבכיות. בזה פירש את דברי חז"ל שמשה רבינו בכה כנער. אף שהיה ילד קטן ויונק לא בכה בעת היותו בתוך תיבת גמא סגור ומסוגר בתוך המים. רק כשהבין והרגיש יד אדם הסמוך לו הרוצה להתקרב אליו התחיל לבכות שירחמו עליו, כי בשעה זו יש תועלת בבכייתו. וזהו: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה", רק אחר שפתחה את התיבה אז התחיל לבכות ולכן כתוב "הנה" היינו רק עכשיו בכה ולא מקודם. וזהו קולו כנער- בכייתו היתה רק לתועלת, כמו נער בר שכל ולא כילד קטן. הרב מפונביז' זצ"ל אומר על דברי המדרש (רבה שמות א', כ"ח): "שבשעה שיוכבד הטילה את משה ליאור, עשתה לו חופת נערים בתיבה". מכאן, אמר, ניתן ללמוד עד כמה צריך האדם להאמין בעתיד הטוב, אפילו במצבים הקשים ביותר. כי מה עשוי להיות לכאורה מצב קשה יותר של אם, המטילה את בנה לתיבה במים, מאימת המלך, שציוה להשליך כל בן הילוד ליאור? אף על פי כן לא איבדה יוכבד את תקוותה, ובשעה זו כבר החלה להכין חופה לבנה, המושלך בתיבה ביאור. ואכן, תקווה זו, לא הייתה תקוות שווא. גם היא מלמדת אותנו כמו משה רבינו שאמנם יש לבכות אצל בורא עולם, אך מאידך אנו חייבים להאמין כי בכוחנו לגבור על הכל, ובכוחה של אמונה ושמחה אנו זוכים לעת לשחוק. אין לבכות סתם, יש לבכות עם תועלת. החפץ חיים זצ"ל אמר שאצל משה רבינו נאמר: "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו". מרים הנביאה לא דאגה לחיי משה רבינו, היא רק לא ידעה "מה יעשה לו" - איך ובאיזה אופן ינצל. כמו שאנו מוצאים אצל המקושש (במדבר ט"ו, ל"ד): "כי לא פורש מה יעשה לו" ופירש רש"י: לא היו יודעים באיזה מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת דינו במיתה. מרים כמו אמה יוכבד שעשתה לו חופת נערים, האמינה כי לא יאונה כל רע לאחיה, למרות שודאי בכתה והתחננה לחייו מאת הקב"ה. אחר השואה הקשה והאש הנוראה, נכנסו ובאו לארצנו הקדושה שרידי חרב/ אודים מוצלים מאש, מעט מזעיר מגדולי ראשי הישיבות שנותרו לפליטה, וכינסו אסיפה דחופה כדי לדון ולטכס עצה איך להציל את כבוד התורה, ולקומם את הישיבות מחורבנן, לאחר שמיטב בני התורה, הוגיה ועמליה, עלו באש השמימה. האסיפה נפתחה בכובד ראש מגודל האחריות הרובצת עליהם. כאשר הגיע למקום גאון ישראל הגאב"ד דפוניבז' נתבקש לומר את דבריו. וכה היו דבריו: "רבותי! נאספנו כאן לחנם, חבל על הזמן ועל הכח, וכי מה הנכם רוצים להציל את התורה? והלא כבר הובטחנו מפי נותן התורה כי לא תשכח מפי זרעו, וכי עלינו מוטל להציל את התורה? וכי השי"ת צריך את עזרתנו? אפשר לנעול את האסיפה ולשוב כל אחד לביתו... אבל, במילה קטנה נהפוך את האסיפה לישיבה מעשית וחשובה. השאלה היא לא כיצד להציל את התורה, התורה תבצבץ ותפרח, התורה תשגשג, אין לנו כל צל של ספק בדבר, דבר ה' והבטחתו יקום, ספסלי בית המדרש והיכלי הישיבות יפוצו וירבו. אלא יש להתאסף ולדון כיצד אנחנו נזכה להשתלב באותו עולם נפלא שיבנה כאן, כיצד נזכה אנחנו שגם לנו יהיה איזה יד וחלק באותו עולם תורה כביר ופורח שיבנה בארצנו הקדושה... עלינו לדעת איך בוכים, מתי בוכים ולמי בוכים, אך לא להזניח את העשיה והאמונה מאידך. כי כשם שעת לבכות עת לשחוק, חובתינו להיות כמשה רבינו ולנהוג כנער מפוכח הבוכה כשצריך לבכות ופועל כשצריך לפעול. 
|
לוח עברי
חגים ומועדים