פרשת ויגש ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל והמקומות הקדושים

עבדך ערב את הנער

יעקב אבינו לפני הגיעו למצרים שולח לפניו את יהודה "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה". מביא רש"י בשם המדרש: לתקן לו תלמוד שמשם תצא ההוראה. ונשאלת השאלה אם המטרה היא הקמת ישיבה ובית תלמוד מדוע יהודה נשלח לבנות את בית המקדש ולא יששכר אשר לקח על עצמו את עול התורה כפי שנאמר בברכת יעקב ליששכר: "ויט שכמו לסבול" ובדברי הימים (א', י"ב): "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתיים וכל אחיהם על פיהם"?

פירש התפארת שלמה מרדומסק זי"ע, שכדי להקים ישיבה ותלמוד שמשם תצא הוראה לא מספיק להיות תלמיד חכם וגדול בתורה כמו יששכר, אלא יש צורך במסירות נפש ודאגה למען הזולת. זהו הבסיס האיתן להקמת מקום תורה לרבים ובזה יתייחד יהודה אשר לקח על עצמו את הערבות לבנימין הקטן.

יעקב אבינו, סירב לאשר את ירידתו של בנימין למצרים, הוא פחד להפקיר את חייו של בנו הקט. עדיין לא נחבשו פצעיו עם העלמותו הנוראה של יוסף, והוא לא מוכן להפקיר את בנימין. אבל שליט מצרים דורש את בנימין, מה לעשות? ראובן מציע את חיי בניו בתמורה. יעקב אבינו מזדעזע מההצעה, מה בצע לו בחיי בניו של ראובן? יעקב יודע שראובן מתכוון בכך להבהיר עד כמה הוא אחראי על חייו של בנימין, כמו על חיי בניו ממש. אבל יעקב אבינו אפילו לא אוהב את מטבע הלשון הזו, הוא שולל את הרעיון מכל וכל. והנה מגיע יהודה ומציע להיות 'ערב' על הנער.  טענת הערבות של יהודה משמחת ומרגיעה מאוד את יעקב, ומיד מסכים לרעיון. ערבות זו היא יותר טובה מאשר נתינת חיי הבנים בתמורה! מה כל כך מיוחד בערבות?

מצוות הוכח תוכיח את עמיתך גם כן מבוססת על עניין ערבות. כי לכאורה באיזה רשות אתה מוכיח את הזולת. חז"ל אמרו: הוכח תוכיח - אפילו מאה פעמים, בלהט, בעקשנות, בלי סוף ובלי גבול. באיזה זכות? וכבר אמרו חז"ל: "מה לך לכבוש פלטרין של חברך, האם פלטרין שלך כבר כבשת"? אלא, שהזכות והחובה לתוכחה מקורו בערבות הדדית, כמו שנאמר בגמרא: "כל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות, ל"ט). פרש הרבי מליובאויטש זי"ע: "ערב" - פירושו גם מתוק, ישראל מתוקים זה לזה, חדורי אהבה ואחוה אחד לשני. הזכות להוכיח אחד את השני היא בגלל שדואגים אחד לשני, שאוהבים זה את זה.

"ערב" הוא גם כן מלשון תערובת, מעורבים זה עם זה, מעין שותפות, שלכל אחד יש חלק גם בשל חבירו. בכל יהודי יש גם ראשיכם וגם זקניכם, גם חוטב עציך וגם שואב מימיך. "אתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", כולכם - הכוונה שהדביקות בה' עושה אתכם לדבר שלם ואחיד, לחטיבה אחת. כלל ישראל זה דבר כללי, יחידה כוללת אחת, וזו היא המצוה, הזכות והחובה של הוכח תוכיח.     

כשיעקב אבינו הבין שהמסירות של יהודה אינה נובעת מהרצון להרגיעו, או מהתחייבות סתמית של בן לאב להחזיר את הבן האחר, אלא ממשהו עמוק יותר, מדאגה, מאהבה ומשותפות, יודע האב כי בנו אכן יחזור אליו והשתכנע שיהודה אכן ימסור את נפשו ויביאו חזרה אל בית האב.

ערבות - זו השפה היהודית, זו האחריות ההדדית, זו תמונת מצב של עם ששואף לרוחניות. לא אהבה עצמית, לא תאוות אישיות, לא הישרדות פרטית, אלא אהבה ושותפות הדדית.

גם בתפילה אמרו חז"ל שכל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי תפילה שיש בה ערבות הינה מתקבלת ברצון לפני אדון כל. כמו שנאמר בשיר השירים: "הראיני את מראיך השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאה". מתי הקול נשמע? כשהוא בא מתוך ערבות הדדית, כשזוהי תפילה על הכללי, אז גם המראה נאה לפני הקב"ה. 

תורה ותפילה הבאים מתוך ערבות הדדית ואחדות ישראל רצויים לפני הקב"ה. ועל כן יהודה אשר היה הראשון במסירות נפש מתוך ערבות, נבחר על ידי יעקב להקים את בית המדרש לתורה ולתפילה הראשון בעם היהודי..