פרשת "ויצא" ה'תש"ע

בס"ד
הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת "ויצא"

יציאת צדיק- עושה רושם

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"- הצורך לציין את יציאתו של יעקב מבאר שבע לצד הליכתו לחרן נדרשה אצל מפרשים רבים. ורש"י הק' משיב: מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה.

לכאורא, הרי יעקב אבינו לא היה הצדיק הראשון שיוצא מארץ ישראל,קדמו לו אברהם ושרה שיצאו לארץ מצרים מפני הרעב, ואחריהם יצחק ורבקה שיצאו לגרר מפני הרעב, עוד לפני בנם ונכדם יעקב. מדוע שם התורה לא מדגישה את הרושם שנעשה ביציאתם? וכי אז לא היה רושם? חלילה לומר כן!

תשובה מפורסמת המובאת במפרשים היא, שהרי כשאברהם ושרה יצאו למצרים לא נותרו בארץ צדיקים, כך שלא היה מי שיחוש את הרושם ביציאתם. כך גם אצל יצחק ורבקה. אך לא כן אצל יעקב שכאשר יצא נותרו בארץ יצחק ורבקה, שהם חשו ברושם שנוצר ביציאתו, על כן דווקא לגביו כתבה התורה שיציאת צדיק עושה רושם, כי היה מי שחש את פנה זיווה, פנה הודה, פנה הדרה.

אך נראה לי להשיב תשובה עמוקה יותר, כאשר אברהם ושרה או יצחק ורבקה יצאו מארץ ישראל, לא נותר כל צדיק בעיר, כך שפשיטא דמילתא שיציאתם עשתה רושם. אך כשיעקב יצא נותרו בארץ ישראל צדיקים גדולים הלא הם יצחק ורבקה, ואעפ"כ ביציאתו היה רושם רב, זהו חידוש. על כן כאן ציין הכתוב את ההוד, ההדר והזיו של יעקב אבינו, שגם בעת שנותרו צדיקים בארץ ישראל, עשה רושם רב ביציאתו, וחשו כולם כי פנה זיווה, פנה הודה ופנה הדרה.

עוד יש להשיב על כפל הלשון, על פי דברי חז"ל שלא הייתה כאן פעולה רצופה ואחידה של יציאה מבאר שבע לעבר חרן, שהרי ארבע עשרה שנה הפרידו בין היציאה מבאר שבע להליכה לחרן.

במשך ארבע עשרה שנה נטמן יעקב בישיבת שם ועבר קודם שהלך לבית לבן. בהם ישב ולמד בהתמדה כה גדולה, עד כי גם צורך הכרחי ואנושי כמו שינה היית לו ארעית. כמו שדרשו חז"ל על המילים "וישכב במקום ההוא", כי "באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

מה טעם, ראה לנכון ללכת שוב ולהתיישב בבית מדרשם של שם ועבר? הרי מאז היותו לאיש היה "יושב אוהלים"- עוסק בתורה יומם וליל? מסתבר שיעקב, העומד לפני ההליכה לחרן, חרד מהמגורים בביתו של לבן הרשע, כמו גם עצם היציאה לדרך, למחוזות חדשים ולנופים אנושיים שלא הוכרו לו עד לאז, וחשש מאד מפני סכנה רוחנית.

כשאדם אינו ספון בביתו, הוא חשוף למראות שונות, לתרבויות דיבור שונות, לאישים שונים ולעוד גורמים העשויים לעצב את נפשו בסגנון לא רצוי, ללא קדושה וטהרה שקנה בביתו. ומזה חשש יעקב אבינו. ביתו היה ספוג בתורה וביראה. הוא גדל בבית אביו ואף זכה בילדותו לראות את דמות סבו, אך עתה הוא הולך למקום כה שונה. מקום שבו סולם הערכים שונה וכל האטמוספרה אחרת. הוא חושש כי יחמיץ חלילה ויאבד את מעלותיו. חרדתו גוברת, עד שהוא מוצא מקום להתפלל בהר המוריה: "ושבתי בשלום אל בית אבי", שלם מהחטא.

איך עוברים תקופה זו? על ידי התעצמות בידיעת התורה וביראת שמים. רק על ידי כך יוכל לעמוד כסלע איתן מול התרבות ה"לבנית" שבצילה עשוי הוא לשהות במשך עשרים שנה. שם לא יהיה לו רב ומורה, אין שם "אוצר ספרים" ולא מורה הוראה, שם אי אפשר ללבן שאלות בשר וחלב עם אביו הגדול, או שאלת ריבית חמורה עם עבר, זהו מדבר שממה רוחני, העומד בסתירה לכל מי שחי עד היום. ומי שמגיע לשם ללא הכנה מוקדמת עשוי ליפול, שהרי אין אבא ואין רבי, אין את מי לשאול, אין עם מי להתייעץ, וגם אין ממי להתבייש. כי מקום רחוק, גם לאדם גדול, עשוי להיות מוקד להתפרקות, מובן שכל איש לפי דרגתו. אך מוטיב הפגיעה והירידה עשוי לפגוש את כולם. ומזה פחד בחיר האבות, יעקב אבינו, הוא סגר את עצמו והתעלה עוד ועוד, עד כי חש כי הוא מסוגל להיות חסין מפגיעת תרבותו הרעה של לבן.

וזהו "ויצא יעקב מבאר שבע", העוצמה שינק ביציאה הן מבית הוריו והן מי"ד שנים בבית מדרשו של שם ועבר הוא הכח שאיתו מקיים את "וילך חרנה", כביכול הרושם שהשאיר בבאר שבע הוא העוצמה להמשך דרכו, בבית לבן.

בתפילת הדרך אנו מבקשים: "ותתננו לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואינו", בקשת נשיאת החן שבעיני רואינו מובנת, שהרי אנו הולכים לפגוש דמויות חדשות, אישים שלא הכרנו עד כה, והעשויות להיות גורם מפריע, בדרכנו, משום כך יש מקום להתפלל ולבקש על נשיאת חן  בעיני כל רואינו.

אך מה מקום יש לבקש על נשיאת חן בעיני הקב"ה? הרי אליו פונים בבית ובשדה, בעיר או בדרך אם כן איזו סיבה יש לבקש נשיאת חן בעיני הבורא בדרך יותר מאשר בבית?

מסתבר שסיבה לבקשה כזאת אכן קיימת. הבורא הוא אותו בורא, מי שעלול להשתנות הוא המתפלל. הוא יוצא לדרכו ובכך עשוי לבוא פנים  בפנים עם גורמים שליליים שמציאותם לא איימה עליו בהיותו יושב ספון בחדרו. הוא עלול, חלילה, לאבד מנשיאת חינו שבעיני בוראו, להיות מישהו אחר. ועל כך אנו מתפללים: "ותתננו לחן ולחסד בעיניך", שנישאר במצבינו ולא נאבד את מדרגתינו גם בהיותינו בדרך.

יעקב אבינו לא הסתפק רק בתפילת הדרך. הוא הבין שבבית לבן קשה יהיה להתמודד עם הרשע והטומאה, תפילת הדרך שלו היתה להיטמן י"ד שנים בבית המדרש של שם ועבר.