פרשת וירא ה'תש"ע

בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"ואנוכי עפר ואפר"

אברהם אבינו מתחנן לפני הקב"ה שיסלח לאנשי סדום ועמורה, ובתוך דבריו מתבטא במילים "ואנוכי עפר ואפר". אומרים על כך חכמינו זכרונם לברכה (סוטה י"ז) דרש רבא: "בשכר שאמר אברהם אבינו ואנוכי עפר ואפר, זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה ועפר סוטה".

הקב"ה משלם שכר "מידה כנגד מידה", דהיינו שהשכר על המצווה בא מאותו סוג של המעשה שעבורו הוא משולם, וא"כ צריך להיות קשר בין הביטוי "ואנוכי עפר ואפר" לבין שתי המצוות הללו – פרה אדומה וטהרת סוטה, וודאי שמידה כנגד מידה איננה דמיון מילולי של לשון נופל על לשון ומול מילה של "אפר" זוכים לאפר פרה, ו"עפר" לעפר סוטה. א"כ יש להבין מהו הקשר המהותי בין המצוות להתבטאותו של אברהם אבינו?

הסבר על כך ביאר האדמו"ר מליובאויטש זצ"ל, שהרי ידוע שאברהם אבינו הצטיין מאוד במידת "גמילות חסדים" ומצווה זו יכולה לבוא לאדם משני מניעים: יש אדם הגומל חסד עם רעהו מתוך תחושה גדולה. הוא מרגיש עשיר וגדול, ומצד רגש גדלותו הוא רוצה להרעיף חסד על הכלל. ויש גמילות חסד שבאה דווקא מצד תחושת ענווה ושפלות ומשום כך רוצה האדם לגמול חסד עם אחרים, כי הוא מרגיש שהם ראויים וחשובים ממנו.

החסד שמצד הגדולה יכול להתפתח גם לכיוון שלילי, כיון שמטרתו להפגין עושר וגדולה, ויותר משיש כאן חסד עם הזולת יש כאן התפארות עצמית. ולכן במקרים שזה סותר את המטרה האמיתית שעומדת מאחורי החסד, הוא לא רק יסייע ויעזור אלא גם יזיק ח"ו. לא כן הוא החסד שמצד הענווה, שכולו מסירות לזולת והתעלות על הצרכים האישיים.

אברהם אבינו סימל את מידת החסד, אך זה היה חסד שנבע מענווה עצומה: "ואנוכי עפר ואפר". דווקא משום שהרגיש את עצמו קטן מכולם, והחשיב את הזולת לבעל ערך יותר ממנו, הרעיף חסד על כל אחד ואחד והעניק מכל אשר לו לזולתו, ולעצמו הותיר רק שיריים ומינימום הכרחי.

חסדו של אברהם נבחן בכך שהיה מוכן לסכן את חייו במלחמה מול מלכים גיבורים מאוד כדי לפדות את לוט, וכשמציע לו מלך סדום את כל רכושו הוא עונה לו "הקימותי ידי אל ה'... אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך" (בראשית יד') אף את צרכיו הרוחניים דחה למען הזולת: פרשתנו מספרת על שלושת הערבים שעברו בסביבתו כשחזה בגילוי השכינה, והוא לא היסס וניתק את עצמו מגילוי השכינה כדי לקבל את פני אורחיו, ומזה למדו חכמינו שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה.

נקודה זו של מסירות נפש והקרבה למען הזולת טמונה בשתי המצוות שקיבל כשכר מצוות פרה אדומה וטהרת סוטה. דין הפרה האדומה והחוקה שבה בולט בכך, שהכהן המטהר שכל ענינו קדושה נטמא עת מזה את אפר הפרה האדומה על הטמא ויורד מגדלותו הרוחנית, וזאת כדי לאפשר ליהודי שני להיטהר. גם טהרת סוטה אנו רואים בזה מסירות נפש – הפעם של הקב"ה – שציווה למחוק את שמו הקדוש על המים, כדי לעשות שלום בין איש ואשתו ולהוכיח טהרתה של בת ישראל.

על כן מצוות אלה הן הן שכר על ענוותנותו של אברהם אבינו, והן המורות לנו לנהוג במידתו: לסייע ליהודי שני אף במחיר ויתור על צרכינו הגשמיים והרוחניים גם יחד, ועד מסירות נפש.

מסר נוסף בדבריו של אברהם אבינו "ואנוכי עפר ואפר" פירש בעל הבית הלוי על פי דרכי ההתנשאות של האדם, יש הנוטים להתגאות על חשבון העתיד, כמו: תראו בעתיד את הצלחתי וכד', לעומתם יש המתגאים דווקא על העבר, על הצלחתם בעבר. זו וגם זו פסולה.
 
לפיכך השתמש אברהם אבינו בלשון: "ואנוכי עפר ואפר"- עפר הוא דבר שאין בו תועלת עכשיו ומעולם לא היתה לו צורה חשובה, ולעומת זה יש בו תועלת רבה לעתיד באם יזרעו בה והארץ תוציא פריה. היפוכו הוא האפר: בעבר היתה בו צורה ותועלת, פעמים שתרומתו אף הייתה גדולה לאין ערוך, אבל משנשרף החפץ ונעשה לאפר אין בו כל תועלת עכשיו. וזה חש אברהם אבינו בגדול ענוותנותו אין בי תועלת לעתיד וגם לא הייתה לי חשיבות מראש, חש אני כעפר ואפר.

במידה זו עצמה שילם הקב"ה את גמולו, בשתי מצוות שניתנו לזרעו ושחשיבותן ותועלתן בעבר ובעתיד. עפר הסוטה נועד לברר ספיקות שמתחום העבר, באמצעותו יוברר לכל האם האשה נקיה מכל חטא או שמא החשדות היו מבוססות. לעומת זאת, אפר פרה אדומה המטהר את טמאי המתים מטומאתם אינו מועיל על העבר, אלא שמכאן ואילך הוא מסלק ומטהר את הטומאה, מצוות אלו המועילות ביחס לעבר וביחס לעתיד הן הגמול הגדול למי שלא החשיב עצמו לא בעבר ולא בעתיד.